האדם הניצב מול גדלותו האינסופית של הבורא חווה קוצר יד מובנה ביכולתו לבטא את השבח הראוי לו. מתוך תחושה זו, עולה ההכרה כי כל ניסיון אנושי לתאר את מלוא הניסים והחסדים האלוהיים נידון לכישלון, וממילא מוטלת עלינו החובה להודות לה' על עצם טובו, גם מבלי יכולת לפרט את כל מעשיו.
ברמה הלשונית, המילה יְמַלֵּל נגזרת משורש מילה ודיבור [מצודת ציון]. בנוסף, מילת השאלה מִי הפותחת את הפסוק משרתת גם את חלקו השני, כך שהכוונה היא: מי ימלל גבורות ה', ומי יַשְׁמִיעַ את כל תהילתו [רד"ק, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מדגיש את חוסר המסוגלות האנושית לספר את כל מעשי הגבורה של ה' ולהשמיע את כל תהילותיו, שכן הם אינם ניתנים למספר. לפיכך, אנו נקראים להודות לה' באופן כללי על חסדו, אף שאנו מסוגלים לבטא רק קצת מן השבח הראוי לו [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. חוסר יכולת זה נובע משתי סיבות עיקריות: ראשית, אין בלשון האנושית מספיק מילים כדי לבטא נכונה את עוצמת גבורותיו, ושנית, תהילותיו של ה' הן אינסופיות וחסרות גבול [מלבי"ם].
מתוך הבנה זו, נגזרת גם הלכה והדרכה רעיונית. מאחר שאיש אינו יכול להשמיע את כל תהילת ה', חכמי התלמוד למדו מכאן אזהרה שלא להרבות בתארים ושבחים לה' מעבר למה שתקנו חכמים. ההיגיון העומד מאחורי קביעה זו הוא שרק מי שמסוגל להשמיע את כל תהילותיו ראוי למלל את גבורותיו, ומאחר שאין אדם כזה, הוספת שבחים עצמאית נחשבת כפגיעה וגורעת מכבודו [תורה תמימה, אלשיך].
הביטוי גְּבוּרוֹת יְהֹוָה מכוון במיוחד לניסים ההיסטוריים שעשה ה' עם עם ישראל במצרים, על הים ובמדבר [רד"ק]. לאור קביעת הפסוק שאין אדם היכול לספר את כל גבורות ה', מתעוררת סתירה מול פסוק אחר שבו דוד המלך מצהיר "אספרה כל נפלאותיך" (תהלים ט, ב). על כך קיימת מחלוקת: יש שמסבירים כי דוד התייחס שם רק לניסים הגלויים והאישיים שאירעו לו במלחמותיו, אותם הוא יכול למנות, בעוד שפסוקנו עוסק בניסים הכלליים של ההיסטוריה או בניסים הנסתרים שאדם חווה בכל יום ואינו מודע להם [רד"ק]. לעומת זאת, יש שחולקים וטוענים כי גם את הניסים האישיים אדם אינו יכול לדעת במלואם, שכן אין בעל הנס מכיר את נסו. לכן ההצהרה "אספרה כל נפלאותיך" אינה אלא דרך מליצה נבואית המשתמשת בכלל במקום בפרט [מאירי].
ברובד נוסף ורעיוני, יש המפרשים את המילה יְמַלֵּל מלשון מלילה וקטיפה (כמו קטיפת מלילות ושיבולים), כרמז להמתקת הדינים והגבורות החזקות [חומת אנך]. ברוח דומה, ההודאה לה' על כך שהוא טוב אינה מוגבלת רק לזמני שפע, אלא יש להודות לו גם בעתות ייסורים ופורענות, מתוך הבנה שגם הם נועדו לטובה ולכפרת עוונות [אלשיך].