המרד של קורח ועדתו חקוק כאחד מרגעי השבר הקשים במסע בני ישראל במדבר, שבו קראו תיגר באופן פומבי על מנהיגותם הכפולה של משה ואהרן.
הפרשנים נחלקים בהבנת המשמעות המדויקת של המילה וַיְקַנְאוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת כעס והכעסה, כלומר העם התגרה במשה והכעיס אותו בפרסום רב. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה במובן של קנאה וחשדנות [ביאור שטיינזלץ], החל מטענות שמשה משתרר ומתנשא על העם [אבן עזרא], ועד לדרשת חכמים שלפיה אנשים הגיעו לרמת חשדנות כה עמוקה עד שקינאו לנשותיהם וחשדו במשה בקשרים עמהן [תורה תמימה, מלבי"ם]. מבחינה לשונית, בדרך כלל האות למ"ד המצורפת לשורש ק.נ.א (כמו במילה לְמֹשֶׁה) מבטאת קנאה חיובית למען מישהו, אך כאן היא משמשת במשמעות שלילית של קנאה נגדו, או לחלופין מציינת שהקנאה התעוררה בגלל מעשיו של משה [רד"ק, מאירי, מלבי"ם].
המרד התחלק לשתי חזיתות שונות, כפי שעולה מהחלוקה בפסוק. החזית הראשונה הייתה נגד משה בַּמַּחֲנֶה. קבוצה אחת, בהנהגת דתן ואבירם, התנגדה למינוי שבעים הזקנים שמשה אסף במחנה [מלבי"ם], ומטרתם האמיתית הייתה להדיח את משה, למנות את דתן תחתיו, ולחזור למצרים [חומת אנך]. הציון שהדבר התרחש בַּמַּחֲנֶה מדגיש את הפומביות של המרד [מצודת דוד], וכן מטיל אשמה על כלל העדה; בין אם משום ששתקו ולא מיחו במורדים [רד"ק], ובין אם משום שישראלים רבים בחרו להתערב במחלוקת של קורח שכלל לא נגעה אליהם אלא לשבט לוי [אלשיך].
החזית השנייה הייתה של קורח ועדתו שערערו על זכות הכהונה וקינאו לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה' [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. התואר קְדוֹשׁ ה' שניתן כאן לאהרן אינו מקרי, אלא מתייחס ישירות לתשובתו של משה למורדים, כאשר אמר שה' הוא זה שיודיע ויבחר מי הוא הקדוש הראוי לכהונה, ובכך הוכחה בחירתו האלוהית של אהרן [רד"ק, אבן עזרא].