שמואל א, פרק כ״ה, פסוק י׳

נבל דוחה בקול רם ובזלזול מוחלט את בקשת העבדים, ותוהה מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי שהוא נחשב לאדם חשוב הראוי למתנות. בשאלה זו הוא מבטל לחלוטין את ערכו האישי של דוד ואת ייחוסו המשפחתי, ויש המסבירים כי הוא לועג להיותו צאצא של רות המואביה. בהמשך הוא טוען כי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו, כלומר עבדים שבורחים ומורדים באדוניהם, ובכך מציג את דוד כעבד פשוט המורד במלך שאול. פירושים נוספים למילה הַמִּתְפָּרְצִים מציעים שמדובר בעבדים שמתנשאים על אדוניהם ודורשים גדולה, או באנשים הסבורים שהם ראויים למלכות משום שהם מזרע פרץ. כך נבל מעליב את דוד בטענה שאין לו ייחוס משלו, ואפילו מרידתו במלכות אינה מצדיקה כבוד משום שהיא תופעה נפוצה וחסרת ייחודיות.