יצא לכם פעם שמישהו אמר לכם משהו לא נעים, וחבר טוב ניגש אליכם ואמר: "עזבו, אל תתייחסו אליו, הוא סתם מדבר ככה לכולם"? זה בדיוק מה שאביגיל החכמה עושה כשהיא פוגשת את דוד. היא מנסה להרגיע אותו כדי שלא יכעס על נבל בעלה. היא מבקשת מדוד שאַל נָא יָשִׂים לב למילים הפוגעות של נבל. אביגיל מסבירה לדוד שעלבון באמת פוגע רק כשהוא מגיע מאדם מכובד וחשוב. אבל כשזה מגיע מאדם שרגיל לדבר לא יפה, פשוט לא צריך לייחס לזה חשיבות.
אביגיל קוראת לבעלה אִישׁ הַבְּלִיַּעַל, כלומר אדם קמצן. היא מוסיפה ואומרת כִּשְׁמוֹ כֶּן הוּא, כי לפעמים לאנשים יש שם שלא ממש מתאים לאופי שלהם, אבל אצל נבל השם שלו מתאר בדיוק מי הוא. המילה וּנְבָלָה מתארת גסות רוח ודיבור רע, וכשאביגיל אומרת וּנְבָלָה עִמּוֹ, היא מתכוונת שההתנהגות הזו תמיד נמצאת איתו וזה האופי הרגיל שלו. בדרך החכמה הזו, אביגיל בעצם מראה לדוד שנבל לא ניסה לצאת נגדו או למרוד בו בכוונה, אלא שהוא פשוט אדם גס וקמצן מטבעו.
בסוף, אביגיל מסבירה למה היא לא עצרה את הבעיה מראש. היא אומרת לדוד: לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי. היא מבהירה שאם השליחים של דוד היו באים אליה, היא הייתה מקבלת אותם בשמחה, דואגת להם לכל מה שצריך, וכך כל הכעס הגדול והסכנה היו נמנעים לגמרי.