קרה לכם פעם ששמרתם על חפץ חשוב של חבר, דאגתם במסירות שלא יקרה לו שום נזק, וציפיתם שהוא יכיר לכם תודה על כך? זה בדיוק מה שקרה לדוד ולאנשים שלו. כשהם חיו במדבר, הם פגשו את הרועים של אדם עשיר בשם נבל. באותם ימים, קבוצות של אנשים במדבר נהגו לשמור על רועי צאן מפני שודדים. דוד שולח שליחים לנבל ומבקש ממנו אוכל, אבל לא בתור נדבה או מתנה, אלא כי באמת מגיע לאנשים שלו שכר על העזרה הרבה שהם נתנו.
השליחים אומרים לנבל לֹא הֶכְלַמְנוּם, כלומר, אנשי דוד לא הציקו לרועים, לא רבו איתם ולא גנבו מהם שום דבר שיגרום להם להתבייש כשיצטרכו לספור את הכבשים בפני נבל בעל הבית. יותר מזה, הם מוסיפים וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה. זה אומר שאנשי דוד לא רק נמנעו מלהפריע, אלא ממש פעלו כשומרים והגנו על העדרים מפני חיות טרף וגנבים, כך שאפילו כבשה אחת לא חסרה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל, כלומר בכל התקופה שהרועים שהו באזור שלהם.
ולמה הם מבקשים עזרה דווקא עכשיו? השליחים מסבירים וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ. עונת גז הצאן, שבה גוזרים את הצמר של הכבשים, הייתה זמן של חגיגה ומשתה לכל העובדים. אנשי דוד טוענים שבגלל שהם עזרו כל כך הרבה בשמירה על הכבשים, הם נחשבים ממש חלק מצוות הרועים, ולכן ראוי שהם ישתתפו בחגיגה ויקבלו תגמול על העבודה הקשה שלהם.