העברת ההבטחה האלוהית על ירושת הארץ מגיעה ליעדה הסופי והבלעדי אצל יעקב, ומתבססת כקשר נצחי. המילה וַיַּעֲמִידֶהָ מתייחסת להעמדתה וקביעתה של ברית זו והשבועה על הארץ [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעמדה זו מבטאת תהליך של בחירה ושלילה: כשם שההבטחה עברה מאברהם ליצחק, כעת יצחק מעמיד אותה באופן בלעדי עבור יעקב וזרעו, תוך החרגתו המכוונת של עשו מירושת הארץ [רד"ק, אלשיך, מאירי].
הברית נקבעה ליעקב לְחֹק, כלומר כגזירה קבועה ומוחלטת [מצודת דוד, מלבי"ם]. יש המסבירים כי קביעה זו נדרשה משום שעל פי דרך הטבע והמשפט, עשו היה אמור לרשת את הארץ יחד עם אחיו, ולכן נדרש "חוק" מיוחד ועל־טבעי כדי להעביר את הירושה ליעקב בלבד [אלשיך].
באשר להמשך הפסוק, לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב המפרשים. גישה אחת רואה בכך כפל עניין פיוטי, שכן "ישראל" הוא פשוט שמו השני של יעקב ושמו של העם שיצא ממנו [מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מוצאת הבדל מהותי בין השמות, המייצגים מדרגות רוחניות שונות. השם "יעקב" מסמל מצב בסיסי שבו העם אינו בהכרח שלם במעשיו, ואז ההבטחה נשמרת עבורו בגדר "חוק". אולם השם "ישראל" מייצג מדרגה רוחנית עליונה שבה העם מתעלה מעל לטבע ועושה את רצון ה' [אלשיך, מלבי"ם].
במדרגה עליונה זו, הברית משתדרגת והופכת לבְּרִית עוֹלָם הנכרתת על ידי ה' בעצמו. ברית זו היא כה יסודית, עד שסדר ההנהגה של העולם כולו תלוי בה [מלבי"ם]. נצחיותה של הברית מבטיחה כי זכותם של ישראל על הארץ לעולם לא תפקע, ואף אם יגלו ממנה בעוונותיהם, הזכות על הקרקע לא תילקח מהם והם עתידים לשוב אליה [מאירי].