ההבטחה האלוהית עוברת מדור לדור, ומתבססת כהתחייבות נצחית ובלתי הפיכה בנוגע לירושת הארץ. הברית המקורית שכרת ה' עם אברהם בברית בין הבתרים, שבה הובטחה הארץ לזרעו, ממשיכה ומתעצמת כשהיא מועברת ליצחק [מאירי].
המילים אֲשֶׁר כָּרַת מתייחסות לעצם הדבר שעליו נכרתה הברית עם אברהם [מצודת דוד]. ברית זו, והשבועה לתת את הארץ לזרעו, כוונו באופן בלעדי ליצחק ולא לישמעאל, דבר המדגיש את בחירתם וייחודם של בני יעקב [אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדל והקשר שבין הברית לאברהם לבין וּשְׁבוּעָתוֹ. שבועה מבטאת דרגה תקיפה וחזקה יותר מברית רגילה [מלבי"ם]. המעבר לברית עם יצחק מקבל תוקף של שבועה מכמה סיבות: ראשית, עצם העובדה שה' כפל את הברית פעם שנייה עם יצחק, מעניקה לה תוקף של שבועה [מלבי"ם]. שנית, השבועה מתייחסת למעמד עקידת יצחק, שם נשבע ה' במפורש שזרעו יירש את הארץ [רד"ק, מאירי]. כאשר ה' אמר ליצחק מאוחר יותר "והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך", הרי זה נחשב כאילו נשבע ישירות ליצחק עצמו [רד"ק, אבן עזרא].
מבחינה לשונית, השם לְיִשְׂחָק נכתב בפסוק זה באופן חריג באות שי"ן במקום באות צד"י המקובלת, אך משמעותו פשוטה וזהה לחלוטין לשם 'ליצחק' [מצודת ציון, מנחת שי, מאירי, ביאור שטיינזלץ].