ההשגחה האלוהית במדבר התבטאה בהענקת מזון פלאי לעם בתגובה לצרכיהם ובקשותיהם. הפרשנים דנים בזהותו של המבקש במילה שָׁאַל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעם ישראל הוא ששאל וביקש בשר ולחם בהיותם במדבר סין. מנגד, יש המפרשים כי משה הוא שביקש את המזון בשם העם [ביאור שטיינזלץ]. בתגובה לבקשה זו, וַיָּבֵא ה' את מבוקשם וסיפק להם שְׂלָו, שהוא מין עוף שמן [מצודת ציון], ומילה זו נכתבת במקרא חסר אות יו"ד [מנחת שי].
לצד הבשר, העניק להם ה' וְלֶחֶם שָׁמַיִם, והפרשנים מסכימים כי הכוונה היא למן. הפסוק מציג הבחנה בין שני סוגי המזון שניתנו לעם. השלו ניתן בערב באופן זמני ונועד לאכילה בלבד, ואילו המן ניתן בבוקר במטרה להעניק שובע מלא, כפי שמודגש במילה יַשְׂבִּיעֵם [רד"ק, מלבי"ם, מאירי].
הבחנה זו בין אכילת הבשר לשביעה מהמן מצביעה על תהליך רוחני שעבר העם. בדרך הטבע, מאכל גשמי הוא שמשביע אדם רעב, בעוד מזון רוחני אינו אמור למלא את הבטן. אולם במדבר התרחש תהליך הפוך: הבשר הגשמי ניתן לאכילה אך לא הביא לשובע, ואילו דווקא הלחם הרוחני שירד מהשמים הוא שהשביע אותם. תופעה זו מעידה על חיבתו של ה' לישראל, שכן היא רוממה אותם למדרגה של מלאכי השרת הניזונים ומשביעים את רעבונם ממזון רוחני [אלשיך].