בזכות הברית שכרת ה' עם האבות, הוא פרש עליהם את חסותו והגן עליהם במהלך נדודיהם בארצות זרות כמצרים ופלשתים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. ההגנה האלוהית התבטאה בשני מישורים מקבילים: מול המון העם הפשוט ומול השליטים.
תחילה, לֹא־הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם. המילה לְעָשְׁקָם משמעותה לגזול מהם ולעשוק אותם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ה' לא איפשר להמון העם, לאנשים הפשוטים, לפגוע בהם או לשלוט בהם [אלשיך]. יש לציין כי בפסוק המקביל בספר דברי הימים נכתב "לא הניח לאיש" במקום המילה אָדָם [מנחת שי].
בנוסף להגנה מפני האדם הפשוט, וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים. המילה וַיּוֹכַח מוסברת במשמעות של ייסור, הכאה במכאובים ואזהרה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי], והמילה עֲלֵיהֶם פירושה למענם וכדי להגן עליהם [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מְלָכִים מכוונת לפרעה מלך מצרים ולאבימלך מלך פלשתים, שאותם נגע ה' בנגעים והזהירם כדי להגן על שרה ואברהם. על אף שההכאה בפועל של המלכים אירעה בעבור אברהם, הפסוק נוקט בלשון רבים לגבי האבות, שכן עצם הענישה של אבימלך שימשה כאזהרה שהרתיעה אותו מאוחר יותר מלפגוע ביצחק וברבקה [מצודת דוד]. אל גישה זו מתווספת דעה המרחיבה את ההגנה גם לימי יעקב, שכן ה' הוכיח והזהיר למענו את לבן הארמי, שעל פי מסורת חז"ל נחשב גם הוא למלך [אלשיך].