הירידה למצרים לא הייתה אירוע היסטורי מקרי, אלא שלב מתוכנן במהלך האלוהי שנועד לקיים את הגזירה שנקבעה בברית בין הבתרים [רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי הגורם הישיר לירידה היה הרעב [רד"ק, מאירי], אך הסיבה העמוקה לכך שיעקב ירד למצרים נעוצה בנוכחותו המוקדמת של יוסף שם [אבן עזרא, מצודת דוד].
שליחתו של יוסף מראש מתבררת כחסד מאת ה', שכן בזכותה יעקב ירד למצרים מרצונו החופשי ומתוך בחירה, ולא הובא אליה בכפייה ובשלשלאות של ברזל כפי שהיה עשוי לקרות [אלשיך]. תהליך זה משול לפרה שמושכים את בנה כדי לגרום לה ללכת בעקבותיו [מלבי"ם].
השם יִשְׂרָאֵל בפסוק מכוון הן לאדם הפרטי והן לראשיתו של העם כולו [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, בחינת המבנה הכפול של הפסוק חושפת הבדלי מעמדות. התואר יִשְׂרָאֵל מבטא מעלה גדולה וחשובה יותר מהשם יְעֲקֹב [מלבי"ם]. בתחילה, כאשר וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם, הוא הגיע במעמד רם של שר וחשוב. ואולם, לאחר שמתו יוסף ואחיו, ירד מעמדו למדרגה הפחותה של יְעֲקֹב, והוא הפך להיות רק גָּר שאינו יושב עוד בערי המלוכה [מלבי"ם].
מנגד, יש הרואים במילה גָּר דווקא ביטוי לזכותו של יעקב. בזכות יוסף, יעקב לא הוכנס מיד למציאות של עבדות במצרים, אלא זכה לחיות שם במעמד של תושב זר, בדיוק כפי שהיה מעמדו בארץ כנען, ובכך הרוויח תקופה של גירות ללא שעבוד [אלשיך].
סיומו של הפסוק, המציין כי יעקב שהה בְּאֶרֶץ חָם, מהווה כפל עניין פיוטי המקביל לתחילת הפסוק. ארץ חם היא מצרים, שכן מצרים ההיסטורי היה בנו של חם [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].