עלייתו הדרמטית של יוסף ממעמד של אסיר לשליט הכל-יכול של מצרים לוותה בסמכויות חסרות תקדים, הן במישור השלטוני והן במישור השכלי והרוחני.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ מתארות את סמכותו המוחלטת של יוסף להעניש ולכלוא אפילו את שריו וגדוליו של פרעה. יש כאן ניגוד אירוני: מי שהיה אסיר בעצמו, הגיע למדרגה שבה הוא אוסר את שרי מצרים [אבן עזרא]. המילה בְּנַפְשׁוֹ מפורשת על ידי רוב המפרשים במשמעות של "ברצונו" – יוסף יכול היה לאסור את השרים על פי שיקול דעתו הבלעדי, מבלי להזדקק לאישורו של המלך ומבלי שאיש יעז למחות בידו [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודות].
לצד הפירוש השלטוני, קיימות גישות נוספות לביאור מילים אלו. גישה אחת רואה בכך סגירת מעגל אישית, שבה יוסף פעל לנקמת נפשו וכלא את פוטיפר, השר ששם אותו בבית האסורים מלכתחילה [רש"י, מאירי]. מנגד, יש המפרשים את הפסוק דווקא כלשון חיבה ואהבה, בדומה לקשר העמוק בין דוד ויהונתן – השרים נקשרו אליו בנפשם ואהבו אותו לאחר שפתר את חלום פרעה [רש"י]. ברובד הרוחני, המאסר מתפרש כהכנעת שריהם הרוחניים של המצרים, כך ששפע המזון וההנהגה יעברו לעולם דרך צינור של קדושה על ידי יוסף, ולא דרך כוחות הטומאה [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם, מתייחס לחכמי מצרים, שנקראים "זקנים" משום שהחכמה מצויה לרוב בגיל מבוגר, אף אם בפועל היו צעירים [רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי יוסף הפך את זקני פרעה לתלמידיו ולימד אותם חכמה עמוקה שנעלמה מהם [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק], דבר שבא לידי ביטוי מעשי בעצותיו להתמודדות עם שנות הרעב [ביאור שטיינזלץ]. מעבר להקניית ידע, לימוד זה נועד להשתיק את השרים שאולי התנגדו למינויו של עבד זר לשליט, שכן חכמתו העליונה הוכיחה שאינו אדם רגיל [אלשיך]. בנוסף, יש המפרשים כי יוסף העמיד את הזקנים והדריך אותם כיצד להנהיג את המדינה בצורה טובה ונכונה [מאירי], ויש המוצאים כאן רמז לכך שיוסף קבע ישיבות ולימד תורה במצרים, כדי להכין את התשתית הרוחנית לקראת גלות ישראל שעתידה לבוא [אלשיך].