כלל הניסים, הטובות והחסדים שליוו את יציאת מצרים וההליכה במדבר אינם נובעים מזכויותיו של דור יוצאי מצרים, אלא נשענים על שורש היסטורי עמוק אחד: הבטחתו העתיקה של ה' לאברהם אבינו.
הפרשנים מסבירים כי המילים אֶת אַבְרָהָם פירושן "עם אברהם" [ביאור שטיינזלץ]. כלומר, ה' קיים את דְּבַר קָדְשׁוֹ – היא הברית והשבועה שכרת עם אברהם בברית בין הבתרים, בה הבטיח לו כי צאצאיו יצאו מהגלות ברכוש גדול וישובו לארץ ישראל [רש"י, מצודת דוד]. אברהם מוזכר כאן לבדו, ללא שאר האבות, משום שעמו החלה הברית הזו באמת ולכן הוא המקור לה [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מדגישה את הפער שבין ההבטחה לבין מצבם הרוחני של בני ישראל. בני ישראל באותה עת כלל לא היו ראויים להיגאל, שכן הם הרבו לריב ולנסות את ה'. עצם יציאתם ממצרים התאפשרה אך ורק בזכות אותה שבועה עתיקה לאברהם [רד"ק, מאירי]. ה' הקפיד לקיים את הבטחתו במלואה, כדי שלא ייווצר מצב שבו החלק הקשה של הברית, השעבוד והעינוי, מתקיים במלואו, ואילו ההבטחה ליציאה ברכוש גדול אינה מתממשת [מלבי"ם].
זכותו של אברהם לא נעצרה רק בעצם השחרור ממצרים ובלקיחת הכסף והזהב, אלא המשיכה להגן על העם גם בהמשך דרכם. בזכותו הם זכו לכלכלה ולהשגחה במדבר, כולל ירידת המן, ענני הכבוד ובאר המים, עד הגעתם לארץ ישראל [אבן עזרא, מלבי"ם].
לצד ההצלה הפיזית והחומרית, ישנה גם משמעות רוחנית עליונה לגאולה זו. בזכות אמונתו האיתנה של אברהם, זכו בני ישראל לא רק לצאת בששון, אלא גם לומר שירה. יתרה מכך, יציאת מצרים לוותה בירידת מלאכי השרת שליוו את התהליך. המלאכים ביקשו לומר שירה ראשונים, אך ה' עיכב אותם והעניק לבני ישראל את הזכות המיוחדת לשורר לפני פמליה של מעלה, וכל זאת הודות לזכותו של אברהם עבדו [אלשיך].