ראשית מימושה של ברית ה' עם אבות האומה התרחשה דווקא מתוך עמדת חולשה, מיעוט ופגיעות. הפרשנים מסכימים כי הכתוב עוסק בתקופת האבות בארץ כנען, כאשר הם היו מתי מספר, כלומר קבוצה קטנה של אנשים ספורים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והיו כמעט, מעטים מאוד בחשבונם [מצודת דוד]. מעבר למיעוט הכמותי, מצבם התאפיין גם בחולשה איכותית וחוסר כוח [מלבי"ם].
בנוסף למיעוטם, הם לא היו אזרחי הארץ אלא וגרים בָּהּ, יושבי ארעי חסרי מעמד [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. למרות חולשתם הפיזית, ולמרות שהעמים המקומיים ידעו על כוונתם העתידית לרשת את הארץ, האבות חיו בתוכה ללא פחד [מאירי]. דווקא במצב פגיע זה בחר ה' להבטיח להם את הארץ [מלבי"ם], וגם כאשר נאלצו לנדוד ולצאת ממנה אל עמים אחרים בגלל רעב, אמונתם בהבטחת ה' נותרה איתנה [רד"ק].
לצד הפירוש המרכזי, קיימות גישות נוספות להבנת המילים בפסוק:
יש המפרשים את המילה כמעט כמתייחסת לזמן – האבות שהו בארץ כגרים רק זמן מועט בטרם הוצרכו לנדוד למצרים ופלשתים [רד"ק].
גישה אחרת רואה במילים אלו ביטוי לרחמי ה' בחישוב שנות הגלות והשעבוד שנגזרו על זרע אברהם; הגרות החלה כמעט מיד עם הולדת יצחק, והיא נחשבה להם בעודם בָּהּ, בתוך ארץ ישראל, כדי להקל מעליהם את כובד הגלות בארצות נכריות [אלשיך].
כהערת נוסח, במקבילה לפסוק זה בספר דברי הימים, מופיעה המילה הראשונה בשינוי קל, בגוף נוכח: "בִּהְיוֹתְכֶם" במקום בִּהְיוֹתָם [מנחת שי].