השגחתו של ה' על בני ישראל במצרים מתבטאת בשינוי דמוגרפי עצום, שהפך אותם ממשפחה קטנה לאומה חזקה. הפרשנים מסכימים כי המילים וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד מתארות כיצד ה' הפרה והרבה את עם ישראל בארץ מצרים במידה רבה מאוד. הפועל וַיֶּפֶר מופיע בבניין הפעיל, כדי להדגיש שה' הוא הגורם הישיר והפעיל לריבוי יוצא דופן זה [אבן עזרא, מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק, וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו, מתייחס למצרים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' חיזק את ישראל והפך אותם לעצומים ורבים יותר מהמצרים עצמם. המצרים מכונים כאן "צריו" (שונאיו) על שם סופם, שכן רק בשלב מאוחר יותר הם התהפכו והפכו לאויביהם של ישראל [רד"ק, מאירי].
גישה נוספת מציעה כי המילה מִצָּרָיו אינה מציינת רק השוואה כמותית, אלא גם את סיבת הריבוי: העוצמה של ישראל נבעה דווקא מתוך העינוי של צריו המצרים, שכן ככל שעינו אותם כך הם התרבו. ברכת ריבוי זו ניתנה מאת ה' לישראל לבדם, ולא למצרים [אלשיך].
לעוצמה דמוגרפית זו היו השלכות היסטוריות ישירות. התעצמותם של ישראל, עד שהיו חזקים ממצרים, היא זו שהפכה בסופו של דבר את לב המצרים לשנוא אותם ולהתנכל להם. שנאה זו נבעה משני מניעים מקבילים: הן מהפחד הלאומי מפני העם הרב והעצום, והן מתוך רצון לעקור את אמונתם ולמנוע מהם להיות עבדי ה' [מלבי"ם].