יחסם של המצרים כלפי בני ישראל עבר תמורה עמוקה. על אף שבתחילה התקבלו ישראל במצרים באהבה וברצון, עם הזמן התעוררו קנאה וחשד שהובילו לשנאה עזה ולגזרות קשות [ביאור שטיינזלץ, מאירי].
הפרשנים נחלקו בשאלת הגורם לשינוי זה, כפי שמתבטא בצירוף הָפַךְ לִבָּם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בפעולה אקטיבית של ה׳, אשר סובב את לב המצרים לשנוא את ישראל, וזאת כדי לקיים את הגזרה שנגזרה מראש: "ועבדום וענו אותם" [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. עם זאת, יש המפרשים כי הפועל יכול להיקרא גם כפועל עומד, כלומר שלבם של המצרים פשוט "נהפך" מעצמו מאהבה לשנאה [רד"ק, מאירי]. דעה שונה מציגה כי פרעה הוא זה שהפך את לב עמו ושריו לשנוא את ישראל [אלשיך].
השנאה הובילה את המצרים לְהִתְנַכֵּל בעם ישראל. הפרשנים מסכימים כי מילה זו מבטאת מחשבה רעה, תכנון מזימות ושימוש בערמה במטרה לכלות את ישראל ולהאביד את זכרם, בדומה להתייעצות המצרית "הבה נתחכמה לו" [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. ביטוי לערמה אכזרית זו ניתן לראות בגזרתו של פרעה להשליך ליאור כל בן יילוד; גזרה שהחלה, לפי אחת הדעות, אף על תינוקות מצריים, מתוך כוונה מתוחכמת להבטיח את מותו של מי שעתיד לגאול את ישראל [אלשיך].