קריאה נשגבת זו להודאה ולפרסום נסי ה' נאמרה במקור על ידי דוד המלך במעמד החגיגי של העלאת ארון הברית מבית עובד אדום לירושלים. המזמור נמסר לאסף ולאחיו המשוררים כדי לשוררו לפני הארון, והוא נקבע כשיר תהילה יומיומי עד לבניית בית המקדש [רד"ק, המאירי]. הפנייה במזמור מופנית לעם ישראל [אבן עזרא], והיא מהווה מעבר מהודאה כללית על הנהגת הטבע, להודאה פרטית על הנהגה ניסית ומיוחדת שה' מנהיג בה את עמו [מלבי"ם]. הפרשנים מסבירים כי ההודאה כאן היא על כלל הטובות שה' גומל, ובאופן ספציפי על הנסים שנעשו לארון הברית כשהיה בשבי הפלשתים [רד"ק, המאירי].
הקריאה הוֹדוּ לַה' נושאת בחובה גם הבנה עמוקה של ענווה. אין לחשוב שה' מחזיק טובה לאדם על שירתו, אלא אדרבה, על האדם להודות לה' על עצם הזכות שניתנה לו להזכיר את שמו [אלשיך].
באשר להוראה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאין מדובר רק בתפילה או בהודאה אישית [רד"ק], אלא בקריאה החוצה אל הזולת. הכוונה היא להורות את דרך ה' בעולם, בדומה לאברהם אבינו שקרא בשם ה', ולעורר בני אדם לשוב אליו ולחסות תחת כנפיו [אבן עזרא, המאירי]. הקריאה נעשית בשמו המיוחד של ה', המורה על גדולתו הבלעדית [מצודת דוד]. גישה ייחודית מוסיפה כי יש לקרוא בשמו בלבד ולהימנע מריבוי תארים, שכן אי אפשר לסיים ולתאר את כל שבחיו. יתרה מכך, הקריאה בשמו מסמלת הודאה לה' על עצם מהותו, ולא רק על התועלת והטובות שהאדם מקבל ממנו [אלשיך].
החלק החותם את הפסוק, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו, מנחה לפרסם בין אומות העולם את פלאי מעשיו. המילה עֲלִילוֹתָיו מתפרשת כמעלליו ופעולותיו של ה' [רש"י, המאירי, ביאור שטיינזלץ], המשקפות את מידותיו, כגון רחמים וחסד, ואת הנהגתו המבוססת על שכר ועונש [מלבי"ם]. ישנו הבדל מהותי בין ישראל לעמים: בעוד שעם ישראל מסוגל להלל את ה' בשל עצם מהותו, אומות העולם מבינות ומכירות את ה' בעיקר דרך הפעולות והטובות שהוא משפיע בעולם. לכן, הדרך לקרב אותם ולהביאם לידי יראת ה' היא דווקא על ידי פרסום והודעת עלילותיו ופועלו [אלשיך].