יציאת עם ישראל ממצרים לא הייתה רק עזיבה של עבדים, אלא אירוע של שחרור עוצמתי שלווה בכבוד רב, בעושר חומרי ובשלמות פיזית ורוחנית. ה' הוציא את העם מגלותם כשהם מצוידים ברכוש רב, ללא כל חיסרון או חולשה בקרבם.
המילה וַיּוֹצִיאֵם מתייחסת לעם ישראל, אשר יצאו עם הרכוש ששאלו מהמצרים [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. הפרשנים מצביעים על ההשגחה האלוהית המופלאה ברגעים אלו: אף על פי שהמצרים היו שקועים באבל על מות בכוריהם, הם העניקו לישראל את כספם וזהבם מרצון [אלשיך]. יתרה מכך, למרות שהיה הגיוני לצפות שהמצרים ישנאו את ישראל וירדפו אחריהם כדי להשיב את רכושם, נפל עליהם פחד והם אף שמחו על עזיבתם [מלבי"ם]. הוצאת העם בְּכֶסֶף וְזָהָב נועדה לקיים את ההבטחה הקדומה לאברהם בברית בין הבתרים, כי זרעו ייצא מן הגלות ברכוש גדול [מאירי, אלשיך].
משמעות המילה כּוֹשֵׁל מתייחסת לנפילה, חולשה גופנית, או לעוני מרוד [מצודת ציון]. מתוך כך, עולות שלוש גישות להבנת סוף הפסוק:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתארת עוני וחסרון חומרי. על פי פירוש זה, למרות שמדובר בהמון אדם המורכב משנים עשר שבטים, לא היה בתוכם אפילו אדם אחד עני ונזקק. כולם ללא יוצא מן הכלל יצאו ממצרים בכבוד ובעושר [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. עושר זה לא ניתן להם משום שהיה ביניהם שבט עני שהזדקק לתמיכה, אלא כקיום ההבטחה האלוהית [אלשיך].
מנגד, יש המפרשים את המושג כפשוטו הפיזי והלוגיסטי. איש לא כשל או נפל בהליכתו, וכל השבטים הצליחו לצאת ממצרים יחדיו, ללא מעכבים או נחשלים מאחור [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף ורוחני מציע כי היעדר הכישלון מעיד על תיקון חטאים היסטורי. העובדה שהשבטים זכו לצאת עם ביזת מצרים מעידה על כך שנסלח להם העוון של מכירת יוסף, וכי אין עוד ביניהם שום פגם או חטא מכשיל [חומת אנך].