הקריאה לזכור את פועלו של ה' נועדה לרומם את האדם מעל לענייני העולם הזה, ולהפנות את מבטו אל ההשגחה האלוהית העליונה ואל ייעודו הרוחני. הפרשנים מסכימים כי הציווי זִכְרוּ אינו מתייחס להעלאת זיכרון שכלית בלבד, אלא לזיכרון עמוק הנטבע בלב. זיכרון זה צריך להיות מתמשך, כך שכל נס או פלא חדש שעושה ה', יעורר באדם את הזיכרון של כלל הניסים שקדמו לו [רד"ק].
הפסוק מונה שלושה ערוצים שונים שדרכם מתגלה ה':
נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה משמעותן נתונה במחלוקת. יש הרואים בהן את פלאי הטבע ומעשה בראשית של שמים וארץ [אבן עזרא]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהכוונה היא לאירועים על טבעיים החורגים ממנהג העולם, דוגמת קריעת ים סוף, ירידת המן והעמדת השמש [מלבי"ם], או לשרשרת הניסים ההיסטוריים שנעשו לאבות האומה במצרים, במדבר, בכניסה לארץ, ואף לאירועים מאוחרים יותר כמו נס ארון הברית בארץ פלשתים [רד"ק, המאירי].
מֹפְתָיו הם סוג שונה של התגלות. בניגוד לפלא כללי, מופת הוא מעשה נקודתי שנועד לברר ולאמת דבר מה, כדוגמת הפיכת המטה לנחש [מלבי"ם]. מופתים אלו מתייחסים בעיקר לאותות שהוצגו במצרים [אבן עזרא].
וּמִשְׁפְּטֵי פִיו מתפרשים על ידי הגישה המרכזית כמכוונים למכות ולעונשים שהונחתו על המצרים. עונשים אלו נעשו ביושר ובמשפט [המאירי], והם נבדלים ממשפטים אחרים בעולם בכך שנעשו בדיוק על פי מאמר פיו של ה'. כלומר, ה' התרה בפרעה באמצעות משה לפני כל מכה, והביא את העונש בדיוק כפי שהכריז מראש [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד]. בכך גם התקיימה הגזירה הקדומה שאמר ה' לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" [מלבי"ם]. מנגד, קיימת גישה ולפיה משפטים אלו אינם עונשים כלל, אלא הם המצוות והדינים שה' ציווה את ישראל במעמד הר סיני [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].