מכת הארבה, שבאה בעקבות מכת הברד, חושפת תכנון אלוהי מדויק. הישרדותם של יבולים מסוימים, כמו החיטה והשעורה, מפגיעת הברד לא הייתה מקרית, אלא מעשה פלא מאת ה׳ שנועד להשאיר מזון במיוחד עבור נחילי הארבה שעתידים היו לבוא [אלשיך].
המילה אָמַר בתחילת הפסוק מבטאת גזרה אלוהית [אבן עזרא]. באשר למילה וְיֶלֶק, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשם נרדף לארבה או באחד ממיניו. עם זאת, הכתוב בחר לציין מין זה במפורש, ייתכן משום שהוא נחשב לסוג הקשה וההרסני ביותר מבין מיני הארבה [אבן עזרא].
לצד זאת, יש המזהים חלוקת תפקידים ברורה בין המזיקים השונים: בעוד שהאַרְבֶּה כילה את כל עשב הארץ, היֶלֶק השלים את פעולת ההשמדה כשפגע בפירות האדמה, אותם הארבה הרגיל אינו נוהג לאכול [מלבי"ם]. מזיקים אלו באו בכמות עצומה שאֵין מִסְפָּר לה [שטיינזלץ, מצודת דוד].