משה ואהרן פעלו כשליחיו של ה' להנחתת המכות על מצרים, מכות ששימשו הן כאזהרה והן כעונש מוחץ. המכות הוכיחו את שליטתו המוחלטת של ה' דווקא במקום שנחשב למרכז הכישוף העולמי.
הפרשנים מסכימים כי המילים שָׂמוּ בָם מתארות כיצד משה ואהרן שמו והטילו את המכות על המצרים. אֹתוֹתָיו הם הנסים של ה', כאשר כינוי השייכות במילה חוזר אל ה' עצמו [אבן עזרא].
השימוש בביטוי דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו מצביע על כך שהמכות לא נעשו בכוח פיזי, אלא מכוח הדיבור האלוהי בלבד. כשם שהעולם נברא בעשרה מאמרות, כך המאמר של ה' הוא שיצר את המכות בפועל. משום כך גם הביא ה' בדיוק עשר מכות, אף שיכול היה לשחרר את ישראל בפחות מכך, כדי להשלים את כל מערכת האותות שלו, שראשי התיבות שלהם (דצ"ך עד"ש באח"ב) היו חקוקים על המטה [אלשיך].
חלוקה נוספת עולה מתוך ההבדל המהותי שבין "אותות" לבין "מופתים". אֹתוֹתָיו מתייחסים למכות שהותרו מראש ונועדו להעביר מסר, ואילו וּמֹפְתִים הם המכות שבאו ללא התראה מוקדמת, דוגמת כינים, שחין וחושך, ומטרתן הייתה ענישה בלבד [מלבי"ם].
המכות הונחתו בְּאֶרֶץ חָם, היא מצרים. למיקום זה יש משמעות כפולה: ראשית, עשיית נסים במצרים, שהייתה מעוז הכישוף, מוכיחה מעל לכל ספק שזוהי פעולה אלוהית ולא אחיזת עיניים. המכשפים המצרים לא יכלו להתמודד עם כוח זה, כפי שניכר כאשר מטה אהרן בלע את מטותיהם והם נעלמו כליל [אלשיך]. שנית, המטרה בארץ חם לא הייתה ללמד את המצרים את עיקרי האמונה, אלא להעניש אותם בחומרה על פשעיהם [מלבי"ם].
יש לציין כי בפסוקים הבאים המזמור מזכיר רק חלק מהמכות, והן אינן מופיעות לפי הסדר המוכר בתורה. הדבר נובע מכך שהמשורר פעל מתוך השראה נבואית ולא התכוון לכתוב תיעוד היסטורי מסודר, אלא להזכיר את האותות באופן כללי, תוך הסתמכות על כך שהפירוט המלא כבר ידוע מן התורה [מאירי].