הבטחת הארץ מהווה את מוקד הברית האלוהית עם האבות, ומשקפת ביטוי טהור של חסד ה' כלפי עמו. מעבר להבטחה היסטורית, טמון כאן חיבור עמוק בין סגולת העם לסגולת הארץ.
המילה לֵאמֹר מקשרת את הפסוק להבטחת הברית הנצחית שהוזכרה בפסוקים הקודמים [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הבטחה זו נאמרה באופן אישי ופרטני לכל אחד משלושת האבות [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. עם זאת, ההבטחה לְךָ אֶתֵּן נאמרה לאבות ברמת הדיבור בלבד, בעוד שבמעשה ובפועל היא התממשה רק עבור זרעם [אבן עזרא]. הדגש על המילה לְךָ נועד ללמד על בלעדיות: הארץ ניתנה אך ורק לזרעו של יעקב, תוך הוצאה מפורשת של ישמעאל ועשו מן הירושה, על אף שגם הם מצאצאי האבות [מצודת דוד].
הפסוק מציג מעבר בולט מלשון יחיד ("לך אתן") ללשון רבים. המילים חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם מכוונות לכלל עם ישראל שיירש את הארץ [רד"ק, מאירי]. יש הרואים במעבר זה רמז לשילוב זכויותיהם של האבות יחד, המשלב את חסד אברהם עם דין יצחק, שילוב המבטיח כי הברית תעמוד לישראל לעולם [אלשיך].
המילה חֶבֶל משמעותה מחוז או חלק מסוים [מצודת ציון]. הביטוי כולו מתאר את הנחלה שנפלה בחלקם של ישראל והפכה לשלהם בפועל [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], תוך הקפדה על ציון אֶת אֶרֶץ כנען, בשונה מהנוסח המקביל בספר דברי הימים שבו חסרה המילה "את" [מנחת שי]. הארץ מוגדרת כנחלה משום שהיא הובטחה בנבואה כירושה גמורה ומוחלטת [מאירי]. ייעוד זה אינו שרירותי; הארץ ניתנה לישראל דווקא משום שהיא מיוחדת להשגחה אלוהית, לקדושה ולנבואה. לפיכך, היא המקום הראוי והטבעי לעם שעליו חלה השגחת ה' [מלבי"ם].