עם צאת בני ישראל ממצרים ותחילת מסעם במדבר, הנהיג אותם ה' באמצעות עמוד ענן ועמוד אש. ציון העובדה שהאש נועדה להאיר בלילה, מלמדת כי פעולתו של הענן המתוארת בפסוק התרחשה ביום [אבן עזרא].
המילה לְמָסָךְ נגזרת מהשורש ס.כ.כ [מלבי"ם באור המילות], ומשמעותה היא סכך המגן מלמעלה או מחיצה הפרוסה לפנים, בדומה ליריעה [רד"ק, מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי הענן שימש כמחסה מעל ראשי העם כדי להגן עליהם מפני חום השמש, ובמקביל שימש להכוונת הדרך. כאשר חנו, סוכך הענן עליהם ממעל, וכאשר נסעו, הלך לפניהם [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד]. יש המדגישים כי הענן היה ארוך וגדול דיו כדי להקיף אותם מכל עבר, כך שחלקו סוכך עליהם וחלקו נמשך לפניהם כמורה דרך [מאירי, מלבי"ם].
רובד נוסף בביאור המילה לְמָסָךְ קושר את הפסוק לרדיפת המצרים אחר בני ישראל. על פי גישה זו, כאשר פחד המצרים נפל על העם, העביר ה' את עמוד הענן אל מאחורי מחנה ישראל כדי שישמש כמסך וכחומת מגן שספגה את החצים ואבני הבליסטראות שירו המצרים. בנוסף, חצץ מסך הענן בין המחנות ומנע מאור האש להאיר למצרים, כך שהם נותרו באפלה [אלשיך].
בעוד שהענן פעל ביום וסיפק חסות ומחיצה, המילה וְאֵשׁ מתייחסת לעמוד האש שפרש ה' במטרה לְהָאִיר לָיְלָה, להגיה את החשכה ולהאיר לישראל את דרכם במדבר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].