השלמת ההבטחה האלוהית לאבות האומה לא הסתיימה רק בשחרור מעבדות במצרים, אלא הגיעה לשיאה בהענקת נחלה מוחשית ועשירה. ה' קיים את בריתו ושבועתו לאברהם, והעניק לעם ישראל את שטחיהם ורכושם של עמי כנען [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על משמעות המונחים השונים בפסוק. ארצות גוים הן ארצותיהם של עמי כנען והעמים הסמוכים להם [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, המילה לְאֻמִּים מתייחסת לאומות בעלות דת מוגדרת. מכיוון שדתם של עמי כנען הייתה מושחתת ביותר, הם איבדו את זכותם על רכושם [מלבי"ם]. המילה וַעֲמַל מתארת את העושר והנכסים, והיא נקראת כך משום שרכוש מושג באמצעות יגיעה ועבודה קשה [מצודת ציון]. בפועל, מדובר בנכסים מוכנים לשימוש כגון בתים, כרמים ומטעי זיתים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
העברת הרכוש לידי עם ישראל נעשתה בשלווה, בדומה לאדם היורש את נכסי מורישיו בנחת [מאירי]. מתברר כי ההמתנה בת ארבעים השנים במדבר נועדה לאפשר לכנענים לנטוע מחדש את האילנות שעקרו, וכך נכנסו ישראל לארץ כשהיא מלאה בכל טוב ומוכנה לישיבה [מלבי"ם].
ישנו הבדל דק ומכוון בין הפעלים המשמשים בפסוק. לגבי הארץ נאמר וַיִּתֵּן, לשון מתנה, ואילו לגבי הרכוש נאמר יִירָשׁוּ, לשון ירושה. מתנה היא דבר שיכול להיות מופסק או מותנה, ולכן אם ישראל לא יכשירו את מעשיהם, הארץ עלולה להילקח מהם והם יצאו לגלות. לעומת זאת, ירושה היא מוחלטת וללא הפסק, שכן את העושר והנכסים של העמים הם אכלו וניצלו לחלוטין [אלשיך].
הענקת הארץ והרכוש מהווה הקדמה למטרה העליונה שלשמה ניתנו, והיא שמירת התורה והמצוות. סדר הדברים מצביע על כך שה' העניק להם את השכר והטובה מראש, עוד לפני קיום המצוות בארץ בפועל, וזאת כדי לעורר אותם לשמור את חוקיו [תורה תמימה, מלבי"ם].