האדם נדרש לרתום את כל אפיקי הביטוי שלו, החל משירה מרוממת ועד לשיחת חולין שגרתית, כדי להכיר ולהודות על פעולותיו של ה'. קריאה זו מופנית באופן מיוחד לעם ישראל [מלבי"ם], ומזמינה אותם להפוך את הדיבור לכלי של קדושה.
הפרשנים עומדים על ההבדל בין צורות השבח השונות בתחילת הפסוק. הגישה המרכזית היא ששירו מכוון לשירה בפה ובקול, ואילו זמרו מתייחס לנגינה בכלי שיר, כדוגמת הכינור [אבן עזרא, מצודת דוד]. פעולות אלו של שירה וזמרה מיועדות בעיקר לעת התפילה [מאירי].
לעומת זאת, המילה שיחו מתייחסת לדיבור, לשיחה שאדם מקיים עם חבריו ועם הסובבים אותו [אבן עזרא, רד"ק], מתוך ציפייה שדיבור זה ייעשה בתמידות [מצודת דוד]. על האדם לשוחח בכל נפלאותיו, בין אם מדובר בניסים היסטוריים ועל-טבעיים, כמו הניסים שנעשו עם ארון הברית [רד"ק, מלבי"ם], ובין אם מדובר בהשגחה התמידית והשגרתית המלווה אותנו בכל יום [ביאור שטיינזלץ].
טמונה כאן עצה עמוקה לאורח חיים: גם בזמנים שבהם האדם אינו שר או מתפלל אלא רק משוחח, עליו להימנע מדברים בטלים ולדאוג ששיחתו תעסוק בדברים שבקדושה ובנפלאות ה' [אלשיך, מאירי]. למעשה, עצם סיפור הניסים והשיחה עליהם נחשבים בעצמם כשירה וכהלל לה', בדומה לקריאת המגילה בפורים שמהווה פרסום הנס ותחליף לאמירת הלל [אלשיך].
לשיחה זו על נפלאות ה' ישנה גם השפעה רוחנית כבירה. כאשר ישראל מספרים בשבח ה', מלאכי השרת מאזינים, רווים נחת, ומשבחים את ה' על עמו הנבחר. יתרה מכך, הזכרת הניסים שנעשו בעבר פועלת את פעולתה לעתיד, ומהווה סגולה לכך שה' יעשה למבקשיו ניסים וישמח את לבם גם בעתות צרה [חומת אנך].