יציאת בני ישראל ממצרים לא לוותה בהתנגדות, אלא בתחושת הקלה ושמחה שנבעה מאימה גדולה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם מתאר את תגובתם של המצרים לאחר סדרת המכות שניחתו עליהם. השמחה על עזיבת ישראל נבעה מכך שנָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם, כלומר פחדם של ישראל נפל על המצרים והכריע אותם. אימה זו נבעה מהמחשבה שאם ישראל יישארו המצרים יושמדו כליל, עד שאמרו בייאושם כי כולם עומדים למות.
רובד נוסף ונסתר מתייחס למערכת הכוחות הרוחנית [אלשיך]. על פי גישה זו, המילה מצרים אינה מכוונת רק לאומה המצרית אלא גם לשר הרוחני של מצרים בשמיים. עולה השאלה מדוע שר זה לא נלחם בישראל בעת היציאה עצמה, אלא התעורר להיאבק בהם רק מאוחר יותר על ים סוף. התשובה לכך היא שאימת מכת בכורות והפחד ממוות נפלו גם על השר הרוחני, ולכן הוא שמח ביציאתם. רק בהמשך, כשראה על הים הזדמנות מחודשת לפגוע בהם, חזר להילחם.