חייהם של אבות האומה היו רצף של נדודים, עקירה ממקום למקום וחוסר קביעות. המעבר המתמיד בין ארצות ותרבויות זרות הציב אותם בעמדת חולשה, כזרים החשופים לפגיעה מתמדת. רוב הפרשנים מסכימים כי המילים וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מתייחסות למסעותיהם של אברהם, יצחק ויעקב. אבות אלו נאלצו לגלות מגרות לגרות, ולנדוד בין ארץ כנען, מצרים, ארץ הפלשתים וחרן. נדודים אלו נבעו מסיבות שונות, כגון רעב כבד שאילץ אותם לעזוב את מקומם, גלות כפויה, או לעיתים לשם פגישות עם מלכי הארצות [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, המאירי, ביאור שטיינזלץ].
חוסר הישיבה במקום אחד קבוע הפך אותם לפגיעים במיוחד. בעת העתיקה, דרכם של בני המדינה הייתה לעשוק ולנצל נכרים שבאו להתגורר ללא מעמד של קבע, ולפי דרך הטבע היו האבות עלולים להיות למרמס בידי המקומיים, אך ה' לא עזב אותם ושמר עליהם בנדודיהם [מצודת דוד, אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדל הלשוני המופיע בפסוק בין סוגי החברות והשלטונות שאליהם הגיעו האבות. המילה גּוֹי מתארת קיבוץ של אנשים שאין להם מלך והם נעדרים שלטון מסודר. לעומת זאת, המילה עַם מייצגת חברה בעלת מעמד גבוה יותר המונהגת על ידי מלך, ולכן היא מופיעה בסמיכות למילה מִמַּמְלָכָה [מלבי"ם]. הבדל קל נוסף קיים במסורת הטקסט, שכן בעוד שכאן נכתב מִמַּמְלָכָה, בפסוק המקביל בספר דברי הימים מופיעה המילה בתוספת אות חיבור: "ומממלכה" [מנחת שי].