שמתם לב פעם איך אנחנו מתנהגים כשאנחנו צריכים לבקש משהו ממש חשוב? רובנו מיד חושבים על עצמנו ומבקשים בדיוק את מה שחסר לנו. אבל דוד המלך בוחר בדרך אחרת לגמרי. כשהוא מתפלל לה', הוא מבקש בקשה אישית, אבל דואג לחבר אותה יחד עם כל עם ישראל.
הוא פונה לה' ואומר זָכְרֵנִי, כלומר תזכור אותי, אבל הוא מבקש שהזיכרון הזה יקרה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ, בדיוק בזמן שבו ה' מרוצה, מתפייס ומאיר פנים לעם שלו. דוד לא עוצר שם, אלא מוסיף את המילה פָּקְדֵנִי. בניגוד לזיכרון רגיל, המילה הזו היא בקשה מה' ממש לפעול, להשגיח עליו ולעשות למענו חסד.
ולמה בעצם דוד לא מבקש פשוט בזכות עצמו? דוד מלמד אותנו כאן שיעור בענווה. הוא מבין שהרבה יותר נכון ובטוח להיות חלק מכולם. במקום שה' יבדוק רק את המעשים הפרטיים שלו, דוד מעדיף להיות מוגן בזכות המעשים הטובים של כל הציבור. הוא יודע שכאשר לעם ישראל שלום וטוב, גם היחיד מרוויח ומוגן. לכן הוא מבקש שההשגחה הזו תקרה בִּישׁוּעָתֶךָ, מתוך ציפייה לגאולה הגדולה. דוד מתפלל שכאשר ה' יביא את הישועה לעם ישראל בעתיד, הוא יזכה להיות שם, להינצל ולשמוח יחד עם כולם.