יצא לכם פעם להיות נוכחים ברגע שבו נקבע חוק חדש לגמרי, כזה שיישאר לתמיד? בטקס המיוחד שבו אהרן ובניו הופכים לכהנים, קורה בדיוק דבר כזה. הטקס הזה הוא לא רק אירוע שקרה פעם אחת, אלא נקודת התחלה לחוק חשוב שילווה את עם ישראל לדורות. כאשר התורה אומרת וְקִדַּשְׁתָּ, הכוונה היא לא לקדש את הבשר של הקרבן הנוכחי, כי הוא כבר קדוש, אלא לקבוע חוק לעתיד. מעכשיו והלאה, בכל פעם שאנשים יביאו קרבן מיוחד שנקרא קרבן שלמים כדי לבטא שלמות ושלום, חלקים מסוימים ממנו יינתנו תמיד לכהנים. הכהן הוא הנציג של ה', וכאשר מביאים לו את החלקים הללו, מראים בכך את הקשר החזק לה'.
יש הבדל מעניין בין מה שקרה בטקס הראשון לבין מה שיקרה בעתיד. בטקס עצמו, משה רבנו קיבל חלק אחד מהקרבן, וחלק אחר נשרף על המזבח. אבל החוק החדש קובע שבעתיד, שני החלקים האלה גם יחד יינתנו לכהנים כדי שהם יאכלו אותם. לפני שהכהנים מקבלים את החלקים, עושים איתם תנועות מיוחדות. המילה תְּנוּפָה מתארת תנועה של הולכה והבאה, כלומר הזזה קדימה ואחורה. המילה הוּרָם מתארת תנועה של העלאה והורדה, למעלה ולמטה.
בנוסף, התורה משתמשת במילים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו. המילים האלה מלמדות אותנו עד כמה החלקים האלה קדושים. קדושתם כל כך גדולה, עד שאפילו אם כהן מביא קרבן שלמים בעצמו, אסור לאנשים רגילים שאינם כהנים לאכול מהחלקים האלה. המילים האלה גם מזכירות לנו את הסדר במשפחת הכהונה: אהרן הכהן הגדול מקבל את החלק שלו ראשון לפני כולם, והבנים שלו זוכים לכבוד הגדול הזה בזכות הכבוד של אבא שלהם.