דוד ניגש אל הלוחמים במערכה ומנסה להשתלב בשיחתם. הוא פונה אליהם בשאלה לגבי השכר המובטח למי שינצח את גוליית. שאלה זו מעוררת תמיהה, שכן דוד כבר שמע את הכרוז המלכותי המבטיח עושר ונישואים לבת המלך. הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת מניעיו של דוד בשאלה זו.
גישה אחת מסבירה כי דוד שאל זאת רק כדי לפתוח בדברים עם האנשים ולהציע את עצמו למשימה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, יש שרואים בשאלה זו כוונה עמוקה יותר הקשורה לייעודו. דוד, שנשען על ביטחונו בה', הבין שהשכר המובטח – ובמיוחד ההזדמנות להפוך לחתן המלך – יהווה כלי מעשי ושלב בדרך להגשמת נבואת שמואל כי הוא עתיד למלוך על ישראל [רלב"ג].
לעומת זאת, כיוון פרשני שונה גורס כי דוד כלל לא שאל על השכר כדי לקבלו, אלא הביע פליאה ותדהמה על הלוחמים. דוד התפלא כיצד ייתכן שאנשים זקוקים להבטחה של עושר ורכוש כדי לצאת להילחם. לתפיסתו, עצם הפעולה של הסרת החרפה מעל ישראל ונקמה על חילול כבוד ה', היא כשלעצמה השכר הגדול ביותר. אדם בעל קנאה לה' ולעמו אמור לצאת לקרב מתוך תחושת שליחות ולא בעבור תגמול גשמי [מלבי"ם].
גישה נוספת מפרשת כי דוד מבקש להדגיש בפני הלוחמים שהניצחון בקרב זה צפוי להיות קל משנדמה. ברגע שהפלשתי העז לפגוע בכבודו של ה', הרי שהוא נחשב כבר כמת, וברור שה' ימסור אותו בידי מי שיילחם בו [אלשיך].
במהלך דבריו דוד משתמש בביטוי הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז, שמשמעותו הפלשתי הזה או ההוא [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הוא ממשיך ושואל כִּי מִי הפלשתי, כלומר, מה בכלל ערכו וחשיבותו של אדם טמא זה, שהוא מעז לחרף את צבאות ה' ולטעון שאין גיבור בישראל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].