רגע לפני היציאה לקרב הגורלי מול גולית, מנסה המלך שאול להפוך את הנער הרועה ללוחם מן המניין. ההכנה הפיזית לקרב משקפת את תפיסת המלחמה המקובלת, אך גם חושפת מתחים פנימיים וסמליות עמוקה סביב שאלת המלוכה.
המילה מדיו מתייחסת למלבושיו של שאול [מצודת ציון], ובפרט לבגדים המיוחדים והראויים לקרב [ביאור שטיינזלץ]. אלו אינם בגדי ייצוג רחבים, אלא לבוש פנימי המותאם למידותיו של הלוחם בצמצום כדי לאפשר לו זריזות תנועה, ועליהם מולבש השריון הכבד [אלשיך]. על ראשו של דוד הונח קובע, שהוא כובע מגן מנחושת [ביאור שטיינזלץ], אשר נכתב כאן באופן ייחודי באות קו"ף ולא באות כ"ף כמקובל [רד"ק, מנחת שי].
ההחלטה של שאול להלביש את דוד בציוד זה נבעה מתפיסתו האסטרטגית. שאול סבר כי הדרך לנצח היא בדרך מלחמה שגרתית, ועל כן צייד את דוד בציוד צבאי מלא שהיה דומה לזה שעטה על עצמו גולית הפלשתי, כדי להשוות את יחסי הכוחות [מלבי"ם, אברבנאל].
אולם, שלב הלבישה חושף רובד נסתר ודרמטי. שאול היה גבוה במיוחד, אך כאשר דוד לבש את מדיו, התרחש פלא והבגדים התאימו בדיוק למידותיו של דוד הקצר יותר. התאמה זו נבעה מכך שדוד כבר נמשח בשמן המשחה ונועד למלוכה. כאשר שאול הבחין בכך, פניו התכרכמו מקנאה והוא הכניס בדוד עין הרע, דבר שדוד הרגיש בו מיד [רש"י, אלשיך].
דוד, שמעולם לא התנסה בלחימה מסוג זה, הסכים תחילה ללבוש את הציוד מתוך מחשבה שיוכל להתמודד עמו [מלבי"ם]. אך לאחר שהרגיש את קפידתו של שאול, ומשום שהבין כי לא יוכל לנוע בחופשיות בציוד שלא הורגל בו, החליט לוותר עליו. מפאת כבודו של המלך, דוד לא פשט את כל בגדי המלכות בבת אחת, אלא עשה זאת בהדרגה: תחילה הסיר את השריון הכבד מעל מדיו, ולאחר מכן פשט את שאר פריטי הלבוש, כדי לצאת לקרב בדרכו הייחודית [אלשיך].