ברגעי השיא של המערכה, בעוד דוד צועד ללא חת אל עבר הענק הפלשתי, עוצר המלך שאול ושואל את שר צבאו שאלה תמוהה. אף על פי שדוד כבר שירת בחצרו כנושא כלים וכמנגן, שאול מבקש לברר את זהות משפחתו. תמיהה זו עומדת במוקד הדיון הפרשני, המציע קשת של הסברים לשאלתו של שאול, החל משכחה פשוטה ועד לחרדה לגורל המלוכה.
כאשר שאול שואל בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר, הוא מתכוון לברר מיהו אביו של צעיר נחרץ ואמיץ זה. אבנר משיב לו חֵי נַפְשְׁךָ... אִם יָדָעְתִּי, כלומר, הוא נשבע בחיי המלך שאיננו יודע את התשובה [ביאור שטיינזלץ].
הגישה הראשונה מסבירה כי שאול אכן שכח מי היה אביו של דוד. שכחה זו נבעה מטרדות המלוכה הרבות והעומס המוטל על מלך שאינו יכול לזכור כל משרת בנפרד [רלב"ג, אברבנאל], או כתוצאה מהרוח הרעה ששרתה עליו ושיבשה את זכרונו [מצודת דוד, אברבנאל]. גישה נוספת מציעה כי שאול כלל לא זיהה את דוד באותו רגע, משום שבעת צאתו לקרב צלחה עליו רוח גבורה ואור אלוהי ששינו את מראהו לחלוטין, עד שנראה כאיש אחר [מלבי"ם].
לעומת זאת, פרשנים רבים סבורים ששאול זיהה את דוד היטב, ושאלתו לא נועדה לברר את שמו, אלא את טיבו וייחוסו. כשראה שאול את אומץ ליבו יוצא הדופן של דוד מול הפלשתי, הוא תהה על תכונותיו של אביו. הוא ביקש לדעת האם ישי הוא גיבור חיל שדוד ירש ממנו את גבורתו. אבנר לא ידע להשיב על כך, משום שבאותם ימים ישי כבר היה זקן מאוד וגבורתו לא הייתה מוכרת [רד"ק, אברבנאל]. מניע נוסף לשאלה קשור להבטחת המלך לתת את בתו לאיש שיכה את גולית. ברגע שדוד התנדב לקרב, שאול הבין שייתכן שייאלץ לקיים את נדרו, ולכן מיהר לברר האם משפחתו של דוד מיוחסת ומכובדת דיה כדי להתחתן עם בית המלוכה [מלבי"ם, רלב"ג].
הגישה המדרשית לוקחת את שאלתו של שאול למחוזות של מאבק על כתר המלוכה. שאול הבחין בדוד בגינונים של מלכות, ובמיוחד בכך שמדי הקרב העצומים שלו התאימו למידותיו של דוד באורח פלא. גילוי זה עורר בשאול קנאה וחשש שמא דוד ימלוך תחתיו [אלשיך, רד"ק, אברבנאל]. לפיכך, השאלה אינה רק על ייחוס טבעי, אלא על ייעוד: האם דוד מגיע ממשפחת פרץ, שנועדה למלכות ולפריצת גדרות, או ממשפחת זרח, שנועדה לגדולה בלבד אך לא לכתר [רש"י, רד"ק, אלשיך].
בירור יוחסין זה עורר פולמוס של ממש בחצר המלך. דואג האדומי התערב בשיחה וטען שלפני שבודקים את התאמתו של דוד למלוכה, יש לבדוק אם הוא בכלל ראוי לבוא בקהל ה', שהרי הוא צאצא של רות המואבייה. אבנר יצא להגנתו של דוד והסביר שהאיסור בתורה מתייחס לזכרים עמונים ומואבים, ולא לנשים. כשהוויכוח החריף ואבנר נותר ללא מענה ניצח, הורה לו שאול לקחת את השאלה ההלכתית לבירור מעמיק בבית המדרש [רש"י].