תגובתו הקשה של אליאב למשמע שיחותיו של דוד עם החיילים נובעת משילוב של חוסר הבנה ודאגה. כאשר אליאב מבין כי בכוונתו של דוד להילחם בפלשתי, הוא מגיב בכעס, שכן הדבר נראה לו כסכנת חיים שדוד לא יוכל להינצל ממנה [רד"ק].
מתוך כעס זה, אליאב מטיח בדוד שתי האשמות מרכזיות [מלבי"ם]. ראשית, הוא שואל לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ. בשלב זה אליאב עדיין אינו יודע כי אביהם הוא ששלח את דוד לחזית [מצודת דוד], והוא סבור כי דוד הגיע לחזית על דעת עצמו [מלבי"ם]. לטענתו, מטרת בואו היא אך ורק לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה, כלומר כדי להתענג על צפייה בקרב [מצודת דוד], מתוך סקרנות ילדותית וחוסר אחריות [ביאור שטיינזלץ].
ההאשמה השנייה נוגעת לאחריותו של דוד כרועה צאן. אליאב גוער בו ושואל וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ, כלומר עזבת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], את הצאן. חומרת המעשה מודגשת בכך שהצאן הושאר בַּמִּדְבָּר, אזור מרעה הסמוך למדבר [מצודת ציון] המועד לסכנות מצד חיות טרף ושודדים [מצודת דוד].
אליאב קושר את שתי ההאשמות הללו לפגמים באופיו של דוד [מלבי"ם]. הוא מאשים אותו במידת זְדֹנְךָ, מילה המפורשת כהפקרות וקלות דעת. הפקרות זו באה לידי ביטוי הן בסיכון העצמי שדוד לוקח על עצמו והן בעזיבת הצאן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ההגעה העצמאית לחזית מיוחסת לזדונו של דוד, בעוד שעזיבת הצאן חסר ההגנה מיוחסת למידת רֹעַ לְבָבֶךָ [מלבי"ם].