מערכת המלחמה הופכת לזירת התשה פסיכולוגית ורוחנית. שגרת האיומים החוזרת על עצמה יום אחר יום ממחישה את השיתוק שאחז במחנה ישראל, ומכינה את הקרקע להגעתו של מושיע בלתי צפוי.
הפרשנים מסבירים כי וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וכן וַיִּתְיַצֵּב משמעותם שגוליית עמד בין מחנות הצבאות כדי לקרוא תגר ולחרף את מערכות ישראל [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. התמשכות המצב נועדה להדגיש את גנותם של בני ישראל, אשר ראו את חילול הכבוד יום אחר יום ולא התעוררו לפעולה, בניגוד מוחלט לדוד שהזדעזע ופעל מיד בפעם הראשונה שבה נתקל במחזה [אברבנאל].
הופעתו של גוליית התרחשה הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, כלומר באופן קבוע מדי בוקר וערב. לתזמון זה ישנה משמעות כפולה: במישור הגלוי, המטרה הייתה להבהיל את ישראל ולזרוע בהם פחד מתמיד [רד"ק]. במישור הרוחני, שעות אלו נבחרו במכוון כדי להפריע לחיילים ולבטל אותם ממצוות קריאת שמע של שחרית ושל ערבית [רש"י, רד"ק].
באשר לתקופה של אַרְבָּעִים יוֹם, הגישה הפשטנית מבארת כי זהו פשוט פרק הזמן שחלף עד שדוד הגיע למערכה, שכן אילו דוד היה נוכח שם קודם לכן, הוא היה נלחם בו כבר ביום הראשון [מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה המעניקה למספר הימים משמעות סמלית ומדרשית. דעה אחת קושרת זאת לארבעים הימים שבהם ניתנה התורה, ומסבירה כי לישראל לא היה כוח לנצח את גוליית עד תום תקופה זו. מסורת אחרת תולה את אריכות ימיו של גוליית בזכות אמו, ערפה, ומבארת כי הוא זכה לעמוד חי במשך ארבעים יום כנגד ארבעים פסיעות שפסעה ערפה עם חמותה נעמי בטרם עזבה אותה [רד"ק].