לאחר המתנה, הפלשתי מבחין כי סוף סוף יוצא מולו לוחם למערכה, ומתחיל להתקדם לעברו [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מתאר את תנועתו במילים הֹלֵךְ וְקָרֵב, ויש בכך כדי ללמד על אופי הליכתו. הפרשנים מסכימים כי בשל הכובד הרב של שריונו וכלי מלחמתו, גלית לא היה מסוגל לנוע במהירות, ולכן התקדם לעבר דוד באיטיות, צעד אחר צעד [מלבי"ם, אברבנאל].
מלבד האיטיות, בחירת המילה וְקָרֵב מעידה גם על תחושתו הפנימית של הפלשתי. [מלבי"ם] מדייק כי לשון "קריבה" מתארת התקרבות שגרתית בין שווים או תנועה מתוך ביטחון עצמי רב, כפי שחש גלית שבטח בכוחו העצום. זאת בניגוד לפועל "ויגש" שבו משתמש הכתוב בהמשך ביחס לדוד, שכן לשון "הגשה" מתארת התקרבות אל אדם גדול או עריץ, מצב הדורש מהאדם להתחזק ולאזור אומץ. כך, מתוך ביטחון גמור ובעודו מתקדם לאיטו, צועד לפניו האיש הנושא את מגינו, היא הַצִּנָּה.