בעקבות התפנית במערכה, מתעורר מחנה ישראל לפעולה נחרצת נגד האויב הנסוג. תחילה וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, שהיו הרוב במחנה, ואחריהם קמו גם אנשי יהודה [חומת אנך]. יציאתם למרדף מלווה בקול גדול – וַיָּרִעוּ, מילה הנגזרת מלשון תרועה [מצודת ציון]. באשר לאופייה של תרועה זו, קיימות גישות שונות: יש המפרשים כי מדובר בתרועת מלחמה [ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים רואים בה תרועה של שמחה וניצחון [מצודת דוד]. יתרה מכך, תרועה זו נבעה מתוך ההכרה כי ה' הוא שנלחם עבורם [חומת אנך].
בני ישראל רודפים אחר הפלשתים הנמלטים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא. הכתוב משתמש כאן בניסוח של פנייה אישית ("עד אשר תבוא לגיא"), כאילו הוא פונה לאדם המכיר היטב את האזור [מצודת ציון]. המרדף נמשך עד שערי העיר עקרון, שהייתה עיר מבצר [ביאור שטיינזלץ]. במהלך המרדף, וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים. חללים אלו הם פלשתים שהומתו בפועל על ידי בני ישראל [חומת אנך], וגופותיהם היו פזורות לאורך כל תוואי המנוסה הזו [ביאור שטיינזלץ].