מתוך חרדת המלחמה ומתח ההמתנה צועדת דמות מאיימת שנועדה לזרוע אימה בלבבות. מתוך מחנה הפלשתים מופיע לוחם ענק ממדים, אשר מעז פניו ומתייצב לבדו כדי לחרף את מערכות ישראל.
הפרשנים מסבירים בהרחבה את כינויו של גוליית, אִישׁ הַבֵּנַיִם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתואר נגזר מהמילה "בין", שכן הוא חרג משורות צבאו, ירד מן ההר אל העמק, ונעמד בשטח המפריד בין שתי המערכות הניצות [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. פעולה זו לא הייתה אירוע חד-פעמי, אלא התרחשה יום אחר יום [רד"ק], כשהוא משמש כלוחם הנבחר לערוך דו-קרב מקדים בין המחנות [ביאור שטיינזלץ].
יציאתו של גוליית אל השטח המפורז נועדה לשבור את רוחם של ישראל. בעוד שדרך השרים והמפקדים לצאת לקרב רק מול שרים במעמדם, גוליית, שהיה ככל הנראה אחד משרי הפלשתים, הכריז שהוא מוכן להילחם מול כל אדם ממחנה ישראל. בכך הפגין זלזול עמוק והעביר מסר מקטין, כאילו אין בנמצא אף לוחם ישראלי שראוי או מסוגל לעמוד מולו [רלב"ג].
כוחו המאיים של גוליית לא נבע מאיכויות מיוחדות, אלא אך ורק מעוצמתו הגופנית ומממדיו החריגים [מלבי"ם]. הכתוב מתאר כי גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, כאשר המידה וָזָרֶת מציינת את המרחק שבין האגודל לאצבע הקטנה [מצודת ציון].