שמעו של הפלשתי מטיל אימה על מחנה ישראל, ודוד הצעיר מברר מהו הגמול שיינתן למי שיעז להתייצב מולו. תשובת העם לדוד אינה רק חזרה על הבטחת המלך, אלא טומנת בחובה משמעויות הנוגעות למהות הגבורה ולמניעים הנסתרים במחנה. המילים כַּדָּבָר הַזֶּה מציינות שהעם חזר וסיפר לדוד את ההבטחה והתגמולים שהוזכרו קודם לכן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], הבטחה שהתפשטה במחנה כקול קורא על חסדים שהמלך יעניק למנצח [אברבנאל].
אך עולה התמיהה מדוע בכלל נדרש שכר גשמי על פעולה שהיא חובה דתית ולאומית, שכן הסרת החרפה מעל ישראל וקנאות לכבוד ה׳ מוטלות ממילא על כל אדם מישראל. מתשובת העם משתמע כי השכר העצום, הכולל עושר ונישואין לבת המלך, אינו ניתן על עצם התוצאה של הסרת החרפה, אלא על מעשה הגבורה עצמו. אדם המפגין אומץ כה נדיר בהתייצבות מול עריץ אימתני, ראוי לכל יקר וכבוד בזכות מעלתו האישית כאיש חיל, וזאת ללא קשר לתועלת הלאומית שצמחה מפעולתו [מלבי"ם].
מעבר לתוכן ההבטחה, ישנה משמעות לעצם השיח שמתנהל בין דוד לאנשים. המילה לֵאמֹר רומזת על כוונתם של ההמון להעביר את הדברים הלאה אל המלך, כדי לבחון האם אכן יעמוד בהבטחתו הגדולה [אלשיך]. במקביל, שאלותיו החוזרות ונשנות של דוד לא נבעו רק מסקרנות, אלא מתוך מטרה מחושבת. דוד התבייש ונמנע מלגשת ישירות אל המלך שאול ולהציע את עצמו למלחמה, שכן צעד כזה עלול היה להתפרש כהתרברבות וגאווה. לכן, הוא בחר להרבות בשאלות בקרב העם, מתוך תקווה שהשמועה על נכונותו תעבור מאדם לאדם עד שתגיע לאוזני המלך, וכך המלך הוא זה שישלח לקרוא לו [אברבנאל, אלשיך].