לאחר הפגיעה המכרעת באבן הקלע, דוד ניגש אל גלית כדי להשלים את הניצחון. וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי – דוד, שעמד ממרחק בעת שקלע את האבן, רץ כעת ונעמד סמוך לגלית או ממש מעליו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
דוד לוקח אֶת חַרְבּוֹ של גלית, וַיִּשְׁלְפָהּ – מוציא אותה, מִתַּעְרָהּ – מתוך תיק החרב [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עצם שליפת החרב נחשבה למעשה גבורה ייחודי, שכן החרב הייתה נעולה וסגורה היטב, ורק אוריה, נערו של הפלשתי, ידע כיצד לפתוח אותה [חומת אנך].
באשר למילה וַיְמֹתְתֵהוּ, הפרשנים נחלקו לגבי השלב המדויק שבו מת גלית. גישה אחת מסבירה כי האבן היא שהמיתה את גלית עוד קודם לכן, וכעת דוד השתמש בחרב רק כדי לכרות את ראשו [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המדייקים כי הפועל מצביע על גמר המיתה, כלומר דוד דקר אותו למוות בחרבו ורק לאחר מכן כרת את ראשו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
תגובת הפלשתים למראה מות גיבורם היא מנוסה – וַיָּנֻסוּ. אף על פי שגלית התנה מראש כי הצד המפסיד יהפוך לעבדים, הפלשתים לא קיימו את התנאי. הפרשנים מסבירים כי המנוסה נבעה מתוך אימה גדולה שנפלה עליהם כשראו מה עלה בגורל גיבורם [ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, מכיוון שהקרב לא התנהל כדו-קרב רגיל ורשמי, התנאים המקוריים בוטלו, ולכן הם בחרו לנוס וישראל רדפו אחריהם [מלבי"ם].