ברגעי ההכרעה שלפני הקרב, מצטיירת תמונה של ניגוד מוחלט: נער רועה צאן הניגש אל לוחם ענק וחמוש מכף רגל ועד ראש, כשהוא מצויד בכלי מרעה פשוטים בלבד ובאמונה יוקדת.
ההכנות לקרב משלבות ביטחון מוחלט בה׳ יחד עם תכנון טקטי מבריק. כאשר דוד לוקח את מַקְלוֹ, ניכר כי הוא מתייחס אל הפלשתי כאל חיית טרף שיש לגרשה מהעדר, מתוך ביטחון מלא בניצחונו [מלבי"ם]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שלקיחת המקל נועדה להטעיה אסטרטגית. דוד הבין כי אינו יכול להילחם בגוליית פנים אל פנים בשל שריונו הכבד, והדרך היחידה להכריעו היא מרחוק, באמצעות פגיעה מדויקת במעט ממצחו החשוף. כדי שגוליית לא יבחין בסכנה ויגן על מצחו, דוד התקרב אליו עם מקל בידו, ובכך גרם לו לחשוב שמדובר בקרב קרוב וגרם לו לזלזל בו ולא להישמר מפני מתקפה מרחוק [מצודת דוד, אלשיך, חומת אנך].
לצורך ההתקפה עצמה, דוד בורר היטב את התחמושת שלו. הוא לוקח חַלֻּקֵי אֲבָנִים, שהן אבנים דקות, חלקות ונוחות במיוחד לירייה [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ], ובוחר מתוך הנחל את הטובות והמתאימות ביותר למטרה זו [מצודת דוד]. את האבנים הוא מסתיר כדי לא לעורר חשד, ומניח אותן בתוך הכלים שנשא עמו.
הפסוק מזכיר שני כלים: בִּכְלִי הָרֹעִים וכן וּבַיַּלְקוּט. הילקוט הוא מעין תרמיל או שק עשוי עור המשמש רועים והולכי דרכים לנשיאת מזון וחפצים שלוקטו בדרך [רד"ק, מצודת ציון, רלב"ג]. יש המפרשים כי דוד פיצל את האבנים בין שני הכלים [רד"ק], אך פירוש מעניין אחר מציג זאת כחלק מחושב מהתחבולה: הילקוט היה שק עור סגור וצפוף שקשה לשלוף ממנו חפצים במהירות. לכן, דוד הניח את האבנים בתוך "כלי הרועים" – קערת אוכל פתוחה – שאותה הכניס לתוך הילקוט. כך האבנים הוסתרו מעיני הפלשתי, אך היו זמינות לשליפה מהירה ברגע האמת, מבלי שדוד יסתבך בפתיחת השק [אלשיך]. במקביל, גם את וְקַלְעוֹ – הכלי שנועד לזריקת האבנים למרחק [שטיינזלץ, מצודת ציון] – הוא הסתיר בתוך כף ידו כדי לשמור על גורם ההפתעה [אלשיך].
מעבר לפן המעשי, הפרשנים מצביעים על משמעות סמלית עמוקה בבחירת חמש אבנים דווקא. על פי המדרש, אבן אחת נלקחה לשמו של ה׳ שאותו הפלשתי חירף; אבן שנייה לשמו של אהרן הכהן, כנקמה על דמם של בני עלי הכהנים (חפני ופנחס) שנהרגו בעבר על ידי גוליית; ושלוש האבנים הנותרות נלקחו כנגד שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב, שגוליית ביקש לעקור את זרעם. מדרש נוסף מסביר כי חמש האבנים מסמלות את קנאתו של דוד לחמשת חומשי התורה שהפלשתי ביזה [רד"ק, אברבנאל, אלשיך].
בסופו של דבר, ציודו הדל של דוד מעצים את גודל הנס ואת המסר שעולה מהאירוע כולו: הניצחון על הענק החמוש לא הושג בכוח הזרוע או בנשק מתוחכם, אלא באמצעות חוכמה, אמונה איתנה והשגחת ה׳ [רלב"ג].