תארו לעצמכם שאתם עומדים מול לוחם ענק שחמוש מכף רגל ועד ראש, בזמן שאתם לבושים בבגדים פשוטים של רועה צאן. דוד מבין שהוא לא יכול להילחם בגוליית מקרוב בגלל השריון הכבד שלו, והדרך היחידה היא לפגוע בו מרחוק, במקום היחיד שנותר חשוף במצח. כדי להצליח, דוד משתמש בחוכמה ובתכנון מבריק. הוא מתקרב אל הענק ולוקח את מַקְלוֹ, כדי שגוליית יחשוב שזה הולך להיות קרב פנים אל פנים. כך הפלשתי יזלזל בו ולא יחשוב להגן על עצמו מפני התקפה מרחוק.
במקום חרב, דוד בורר מהנחל חַלֻּקֵי אֲבָנִים, שהן אבנים דקות, חלקות ונוחות מאוד לפגיעה מדויקת. כדי שגוליית לא יראה את האבנים ויחשוד, דוד מסתיר אותן. הוא מניח אותן בִּכְלִי הָרֹעִים וגם וּבַיַּלְקוּט. הילקוט הוא שק עור שרועים נושאים בו אוכל וחפצים. מכיוון שזה שק סגור שקשה לשלוף ממנו דברים במהירות, דוד עושה תרגיל חכם: הוא שם את האבנים בתוך קערת אוכל פתוחה, ואותה הוא מכניס לתוך הילקוט. כך האבנים נסתרות מעיניו של גוליית, אבל מוכנות לשליפה מהירה ברגע האמת.
בנוסף, דוד מסתיר בכף ידו את וְקַלְעוֹ, שזה הכלי שבעזרתו זורקים את האבנים למרחק, כדי לשמור על גורם ההפתעה. הציוד הפשוט של דוד מלמד אותנו שיעור חשוב: כדי לנצח לא תמיד צריך כוח פיזי או כלי נשק גדולים, אלא אפשר לנצח בעזרת חוכמה, תכנון נכון, ואמונה איתנה בה'.