מחנה ישראל נתקף בחרדה עמוקה נוכח הופעתו של גוליית, ותגובתם משלבת פחד פיזי יחד עם תחושת חרפה וייאוש. המילים בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ מתארות את הרגע שבו ראו החיילים את הפלשתי עולה לקראתם, כאשר מראהו המפלצתי, הגבוה, הרחב והחסון הטיל עליהם אימה [שטיינזלץ].
תגובתם הישירה למראה זה הייתה וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד. מנוסה זו לא הייתה רק נסיגה פיזית, אלא לוותה בשיח מתמיד בקרב החיילים הנסים. תוך כדי בריחתם, היו האנשים מדברים זה עם זה על החרפה שממיט הפלשתי על ישראל, ועל ההבטחות המפליגות שהבטיח המלך למי שיעז להילחם בו וינצח. הבטחות אלו כללו עושר רב, נישואים לבת המלך, ופטור מוחלט ממסים ומעבודות המלך עבור בית אביו של המנצח [אברבנאל].
אווירת הפחד, הבריחה והשיח על התגמול שררו במחנה עוד בטרם הגעתו של דוד. משום כך, כאשר דוד הגיע לבסוף אל המערכה, הוא נאלץ לשאול את האנשים כדי לברר מה ייעשה לאיש שיכה את הפלשתי. מטרתו של דוד בבירור זה לא הייתה הרצון לזכות בפרס, אלא השאיפה להסיר את החרפה מעל מערכות ה'.