ברגע ההכרעה, דוד מתלבש במדי הקרב המלכותיים של שאול, אך עד מהרה מבין כי לא יוכל להילחם בדרך קונבנציונלית ועליו לדבוק בזהותו ובאמונתו.
הפרשנים נחלקים בהבנת תגובתו הראשונית של דוד למדים. הגישה המרכזית גורסת כי משמעות המילה וַיּוֹאֶל היא רצה או התחיל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו זה, המילה כִּי משמשת כאן במשמעות של "אלא" [מצודת דוד, אברבנאל]. כלומר, דוד אכן רצה ללכת בכלי המלחמה, אלא שגילה כי אינו יכול משום שלֹא נִסָּה – הוא מעולם לא בחן ולא התנסה בהליכה במדי קרב כבדים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה פרשנית המבוססת על תרגום יונתן, ולפיה דוד כלל לא רצה ללכת במדים. לפי גישה זו, המילה וַיּוֹאֶל משמשת כאן במשמעות ההפוכה, תופעה לשונית שקיימת במקרא, ופירושה שדוד סירב ללכת בהם [רש"י, רד"ק]. מבחינה דקדוקית, האות ב' במילה בָּאֵלֶּה מנוקדת בקמץ על פי המסורה [מנחת שי, רד"ק].
מדוע באמת הסיר דוד את המדים? מעבר לחוסר הניסיון הפיזי, הפרשנים מציגים שני רבדים נוספים, רוחני ופסיכולוגי. ברובד הרוחני, המבוסס על דרשת התרגום למילים כִּי לֹא נִסִּיתִי, דוד הבין שאם יילחם בנשק שגרתי, הניצחון ייראה טבעי. לכן סירב למדים, כדי שיהיה ברור שיש כאן "נס" והישועה היא מאת ה' [רש"י, רד"ק].
ברובד הפסיכולוגי, מובא מדרש החושף דרמה סמויה בין דוד לשאול. שאול היה גבוה במיוחד משכמו ומעלה, אך באורח פלא המדים התאימו למידותיו של דוד הצעיר. כשראה זאת שאול, פניו החווירו מקנאה. דוד, שהבחין במצוקתו של המלך, בחר בתירוץ דיפלומטי ואמר "לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי", רק כדי להסיר את המדים ולא לפגוע בכבודו של שאול [אברבנאל].
עצם הסכמתו של שאול לשלוח נער חסר ניסיון למערכה נבעה מביטחון בהשגחת ה'. מעבר לכך, עמד מאחורי ההחלטה היגיון אסטרטגי: אם דוד ינצח בחמלת ה', תהיה זו שמחה גדולה לישראל; אך אם יפסיד, ישראל יוכלו להתנער מתנאי הכניעה שהציב גוליית בטענה שהמפסיד אינו אלא נער, ואין במפלתו כדי לחייב את הצבא כולו [אברבנאל].