במפגש החזיתי בין שני הלוחמים, גוליית מאיים על דוד במוות קרוב ובכך שגופתו תופקר למאכל חיות הבר [ביאור שטיינזלץ]. קריאתו של הפלישתי מעוררת שאלות באשר למניעיו, והפרשנים מציעים מגוון סיבות לאופן שבו בחר לנסח את איומיו.
כאשר גוליית קורא לְכָה אֵלַי, הוא דורש מדוד להתקרב אליו במקום להסתער עליו בעצמו. גישה מרכזית מסבירה כי הדבר נבע ממגבלה פיזית: שריון הברזל והנחושת הכבד שעטה גוליית הקשה עליו לרוץ לקראת דוד, שהגיע ללא שריון [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש שמפרשים את הקריאה ממניעים של כבוד וגאווה. גוליית חש בושה להתקרב ולהילחם באדם שהגיע חמוש במקל ואבנים בלבד [מלבי"ם]. פירוש נוסף מציע כי גוליית כלל לא התכוון להזמין את דוד לקרב, אלא הציע לו לסגת וללכת מעליו לטובתו, תוך זלזול מוחלט ביכולתו של דוד להוות יריב של ממש [אלשיך]. על דרך המדרש, חוסר היכולת של גוליית להתקדם נבע מנס, שכן הארץ אחזה בו ולא אפשרה לו לזוז ממקומו [רד"ק, אברבנאל].
האיום וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ מבטא ענישה משפילה במיוחד. אילו היה דוד מגיע לקרב ביניים מקובל עם חרב ונשק, המנהג היה לקבור את הגיבור הנופל בכבוד. אך מכיוון שדוד הגיע באופן שביזה את גוליית, הפלישתי מאיים לשסע אותו כגדי ולמנוע ממנו קבורה ראויה [מלבי"ם, אברבנאל].
הביטוי וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה עורר דיון בקרב הפרשנים, שכן בדרך כלל חיות טרף ניזונות מבשר, ואילו בהמות ניזונות מצמחים. על דרך הפשט, יש המסבירים כי המילה "בהמה" במקרא כוללת לעיתים גם חיות בר טורפות, ולכן אין כאן סתירה [רד"ק]. פירוש אחר מציע שגוליית התכוון להקניט את דוד על גילו הצעיר, ורמז שבשרו כה רך עד שאפילו בהמה אוכלת עשב תוכל לאכול אותו [אלשיך].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בשימוש במילה "בהמה" פליטת פה גורלית. מכיוון שאין דרכן של בהמות לאכול בשר אדם, דוד הבין מיד שדעתו של גוליית השתבשה ושהוא נידון לכיליון משמיים. הבחנה זו העניקה לדוד את הביטחון בניצחונו, ומשום כך, כאשר דוד משיב לגוליית בפסוקים הבאים, הוא מקפיד לתקן את הטעות ומבטיח לתת את פגרי הפלישתים ל"חית הארץ" [רש"י, רד"ק, אברבנאל, אלשיך].