יצא לכם פעם לדמיין איך זה מרגיש לעמוד מול ענק עצום, רגע לפני שמתחיל קרב גורלי? תארו לעצמכם את דוד הצעיר עומד מול גוליית המפחיד. גוליית מנסה לאיים על דוד וצועק לו לְכָה אֵלַי, כלומר, הוא דורש מדוד להתקרב אליו. למה שגוליית לא ירוץ בעצמו אל דוד? הסיבה היא פשוטה. גוליית לבש שריון כבד מאוד מברזל ונחושת שהקשה עליו לזוז ולרוץ, בזמן שדוד הגיע ללא שריון בכלל, קל ומהיר.
גוליית כעס מאוד שדוד הגיע להילחם בו רק עם מקל ואבנים, ולכן הוא רצה להעליב אותו. הוא אמר לו וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ, כשהכוונה שלו היא שאחרי הקרב הוא לא יאפשר לדוד לקבל קבורה מכובדת של לוחמים, אלא ישאיר אותו זרוק בשדה.
אבל אז, מתוך כעס, גוליית מוסיף שהוא ישאיר אותו וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. שמתם לב לטעות שלו? הרי בהמות, כמו פרות וכבשים, ניזונות רק מעשב ומצמחים! ברגע שדוד שמע את הטעות הזו, הוא הבין מיד שה׳ התערב ובלבל את דעתו של גוליית. פליטת הפה הזו נתנה לדוד ביטחון עצום, כי הוא ידע שמי שמבולבל עד כדי כך, סימן שה׳ החליט שהוא עומד להפסיד בקרב.