לאחר הניצחון המכריע, התנהלותו של דוד בולטת בשונותה לעומת שאר העם. בעוד שהלוחמים פנו לבזוז את שלל הפלשתים, דוד לא חיפש רכוש חומרי. שללו היחיד היה ראשו של גלית וכליו, שסימלו את ישועת ה' ואת הניצחון הלאומי [אברבנאל].
הבאת הראש ליעדו, כפי שמתואר במילים וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם, לא התרחשה מיד בתום הקרב. הפרשנים מסכימים כי מדובר בתהליך ארוך ומאוחר יותר. תחילה הובא הראש אל שאול המלך, ולאחר מכן סבב עמו דוד בערי ישראל כדי לבשר את בשורת הניצחון לנשים, לטף ולאלו שלא השתתפו במערכה [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם]. רק לבסוף הגיע הראש לירושלים, שאמנם מצודתה נשלטה אז על ידי היבוסים, אך העיר עצמה הייתה פתוחה בפני ישראל [מלבי"ם]. מנגד, קיימת מסורת פרשנית ייחודית הטוענת כי המילה ירושלים בפסוק היא למעשה כינוי לעיר הכהנים נוב [רד"ק בשם אביו], אם כי גישה זו נתקלת בהסתייגות מצד מי שאינו מוצא לה הצדקה בטקסט עצמו, אלא אם כן מקורה במסורת עתיקה [אברבנאל].
באשר להמשך הפסוק, וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ, מתעוררת שאלה לגבי מיקום האוהל, שכן דוד הגיע למערכה רק בשליחות אביו ולא היה לו אוהל צבאי במחנה [רד"ק]. מכאן עולות שתי גישות מרכזיות להבנת המילה בְּאָהֳלוֹ. הגישה הראשונה מסבירה כי הכוונה היא לביתו הפרטי של דוד בבית לחם, שכן בלשון המקרא המילה "אוהל" משמשת פעמים רבות כמילה נרדפת ל"בית" [רד"ק]. הכלים נדדו בין מקומות עראי שונים במחנה שאול עד שהונחו בביתו [ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה, לעומת זאת, מפרשת כי "אוהלו" אינו ביתו הפרטי של דוד, אלא אוהל ה' – המשכן, המקום שבו דוד היה מתבודד ודבק באלוהיו [אברבנאל].
כדי ליישב את הכתוב כאן עם המסופר בהמשך ספר שמואל, שם מתגלה חרבו של גלית כשהיא עטופה בשמלה בעיר הכהנים נוב, עורכים הפרשנים הבחנה בין סוגי הכלים. בעוד ששאר שריונותיו וכליו של גלית נלקחו לביתו של דוד, החרב עצמה הוקדשה לאוהל מועד בנוב. היא הוצבה שם כגלעד לנס הגדול, במטרה שכל אדם הבא למשכן להקריב זבח או להתפלל יראה אותה, יודה לה', ויתמלא בביטחון ובאמונה [רד"ק, מלבי"ם].