תארו לעצמכם מה קורה רגע אחרי שמנצחים בקרב ענק. בדרך כלל כולם ממהרים לאסוף את השלל והאוצרות שהשאיר האויב, אבל דוד התנהג אחרת לגמרי. הוא לא חיפש כסף או רכוש. הדבר היחיד שהוא לקח היה ראשו של גלית והשריון שלו, כי הם היו סמל לישועה הגדולה של ה' ולניצחון של עם ישראל.
כאשר נאמר וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם, זה לא קרה מיד באותו היום. זה היה מסע ארוך. קודם כל, דוד הביא את ההוכחה לניצחון אל שאול המלך. אחר כך הוא הסתובב בערי ישראל כדי לשמח ולבשר את הבשורה הטובה לכל האנשים, הנשים והילדים שנשארו בבית ולא השתתפו בקרב. רק בסוף המסע הזה, הוא הגיע לירושלים.
ומה הוא עשה עם השריון והנשק של הענק? נאמר וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ. אבל רגע, דוד הגיע לקרב רק כדי להביא אוכל לאחים שלו, בכלל לא היה לו אוהל של חיילים במחנה! לכן, הכוונה במילה "אוהלו" היא לבית הפרטי של דוד בעיר בית לחם. את רוב השריון הוא שמר בביתו, אבל את החרב הענקית של גלית הוא הקדיש למשכן, האוהל של ה'. הוא הניח אותה שם כמזכרת, כדי שכל אדם שיבוא להתפלל יראה את החרב, ייזכר בנס העצום שעשה להם ה', ויתמלא בביטחון ובאמונה.