רגע השיא בעימות בין שני הלוחמים מתרחש תוך ניגוד מובהק בתנועותיהם ובקצב פעולתם. מצד אחד ניצב הענק עטוי השריון המונע מתוך זעם, ומנגד פועל הרועה הצעיר בזריזות מחושבת.
כאשר הכתוב מציין כי קָם הַפְּלִשְׁתִּי, אין הכוונה רק לקימה פיזית, אלא לפעולה של זירוז והכנה לקרב; דבריו העזים של דוד הבעירו את חמתו של הפלשתי וגרמו לו להזדרז לקראתו [רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, למרות הזעם שעורר אותו, תנועתו בפועל הייתה אטית. הכתוב מתאר וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב, שכן בשל משא כלי הנשק והשריון הכבד שעליו, הוא נאלץ להתקדם לאטו צעד אחר צעד בשטח הפתוח שבין המחנות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לעומת התקדמותו האטית של הפלשתי, תגובתו של דוד מאופיינת במהירות ונחיצות, כפי שנאמר וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ [אלשיך]. זריזות זו לוותה בתחבולה טקטית: דוד הסתיר במכוון את הקלע והאבנים כדי שגוליית יראה בידו רק מקל פשוט. כך מנע מהענק להגן על מצחו החשוף בטרם יגיע לטווח הפגיעה [אלשיך].
באשר ליעדו של דוד בריצתו אל הַמַּעֲרָכָה, קיימת מחלוקת לאיזה כיוון פנה. גישה אחת מפרשת כי דוד רץ קדימה, היישר אל מול מערכת הפלשתים [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי דוד רץ דווקא לאחור, אל עבר המערכה של מחנה ישראל. מטרת נסיגה זו הייתה להתייצב מול הפלשתי במרחק ובזווית המדויקים שיאפשרו לו לקלוע אל המטרה בקלות וביעילות [מלבי"ם].