ממדי גופו העצומים של הלוחם הפלשתי באים לידי ביטוי מוחשי דרך כלי הנשק הכבדים והחריגים שהוא נושא. תיאור זה אינו מובא כסיפור גבורה לשמו, אלא טומן בחובו מסר על יחסי הכוחות במערכה.
במילה הראשונה בפסוק קיים הבדל בין הקריאה לכתיבה; המילה נכתבת וְחֵץ אך נקראת וְעֵץ. הפרשנים רואים בכתיב זה רמז לכך שהכתוב מתאר רק את חצי שבחו וכוחו של אותו רשע. מכיוון שקיים איסור עקרוני לספר בשבחם של רשעים, הכתוב נמנע מלפרט את מלוא עוצמתו. הסיבה היחידה שחלק מנתוניו הפיזיים מתפרסמים כאן היא כדי להעצים את גבורתו של דוד, שבטח בה' ולא חשש להילחם מול אויב כה מאיים [מנחת שי, חומת אנך].
הביטוי וְעֵץ חֲנִיתוֹ מתייחס לקת העץ, בית היד של החנית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קת זו הייתה עבה וגסה באופן חריג ביחס לחניתות רגילות, והיא מושווית למְנוֹר אֹרְגִים – קורת עץ עבה ועגולה שעליה כורך האורג את חוטי השתי, המכונה בלשון חז"ל גם "כובד" [רלב"ג, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. גודל ומשקל אלו מעידים על כוחו הפיזי העצום של הלוחם [מלבי"ם, רלב"ג].
בקצה החנית ניצבה וְלַהֶבֶת, שהיא חוד הברזל של החנית. היא נקראת כך משום שברזל מלוטש מבהיק ונוצץ באור כמו להבת אש [מצודת ציון]. משקל הלהב עמד על שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהדגשת המילה בַּרְזֶל נובעת מכך שבעת העתיקה לכל סוג של מתכת, בין אם זהב, כסף, נחושת או ברזל, הייתה מערכת משקולות ייעודית ושונה [רד"ק, מצודת דוד]. יש המציינים כי כל שקל המוזכר בספרי הנביאים הוא למעשה מידת משקל גדולה יותר הנקראת "מנה" [רש"י], וכי משקל הברזל לבדו הגיע לכדי שלישית הכיכר [רלב"ג]. עם זאת, הכובד הרב של הציוד מצביע על כך שאף על פי שהיה לוחם ענק וחזק, סביר להניח שלא היה זריז במיוחד [ביאור שטיינזלץ].
בנוסף לנשקו האישי, וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו. הַצִּנָּה היא מגן גדול ורחב המקיף את הלוחם ממספר כיוונים ונועד להגן עליו מפני מכות חרב וחנית [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מצודת ציון]. בשל כובדו של המגן, אדם אחר נאלץ ללכת לפניו ולשאת אותו עבורו במהלך הקרב.