תארו לעצמכם שאתם צריכים להרים חפץ כל כך כבד, עד שאתם בקושי מצליחים לזוז. הלוחם הפלשתי הענק נשא עליו כלי נשק עצומים וכבדים במיוחד. התנ"ך מספר לנו על הגודל שלהם לא כדי להעריץ את הלוחם, אלא כדי להראות לנו כמה אמיץ היה דוד, שבטח בה' ולא פחד לעמוד מול אויב כל כך מאיים.
הנשק העיקרי שלו היה חנית ענקית. וְעֵץ חֲנִיתוֹ הוא המקל, החלק שעשוי מעץ שאותו מחזיקים ביד. המקל הזה לא היה רגיל, הוא היה עבה כמו מְנוֹר אֹרְגִים, שזו קורת עץ עבה ועגולה שאנשים השתמשו בה כדי לארוג חוטים ולהכין בדים. רק כדי להרים מקל כזה דרוש כוח פיזי עצום. בקצה החנית הייתה וְלַהֶבֶת, שזהו חוד הברזל של החנית. למה קוראים לזה להבה? כי הברזל היה מבריק ונוצץ באור השמש, ממש כמו להבת אש.
החוד הזה היה כבד מאוד, והמשקל שלו היה שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל. באותם ימים, לכל סוג של מתכת היו משקולות מיוחדות משלה למדוד אותה. אבל בגלל שהציוד שלו היה כל כך כבד, כנראה שהלוחם הענק הזה לא היה מהיר או זריז במיוחד. בנוסף לכל זה, וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו. הַצִּנָּה היא מגן גדול ורחב שנועד לשמור על הלוחם מכל הכיוונים. המגן הזה היה כל כך כבד, עד שהלוחם לא יכול היה לסחוב אותו בעצמו, ואיש אחר היה צריך ללכת לפניו ולהחזיק אותו עבורו בזמן הקרב.