נבואת החורבן קוראת למחריבה של האימפריה הבבלית לצאת למתקפה חסרת פשרות, תוך שימוש בכינויים כפולי משמעות המשלבים תיאור גיאוגרפי עם מהות רוחנית. הציווי עֲלֵה עָלֶיהָ מופנה אל הכובש המיועד, שלפי חלק מהפרשנים הוא כורש מלך פרס [רש"י] ולדעת אחרים מדובר בדריוש [רד"ק]. לחלופין, הקריאה מופנית באופן פיוטי אל מושג המרד עצמו, המצטווה לעלות ולכלות את הארץ [מלבי"ם].
הנביא משתמש בשני שמות מרכזיים כדי לתאר את יעדי התקיפה: מְרָתַיִם ו-פְּקוֹד. מצד אחד, יש המזהים שמות אלו כשמות של מחוזות וערים הנתונים לשליטת בבל או שוכנים בסמוך לה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן משחק מילים המבטא את חטאה של בבל ואת עונשה. הארץ מכונה מְרָתַיִם מלשון מרי ומרד, שכן בבל פשעה, מרדה והכעיסה את ה' יותר מכל אומות העולם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. בדומה לכך, תושבי המקום מכונים יוֹשְׁבֵי פְּקוֹד, לרמוז שהגיעה העת לפקוד את עוונם של הבבלים ולהענישם על מעשיהם [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
אופי הלחימה הנדרש מתואר במילים חֲרֹב וְהַחֲרֵם אַחֲרֵיהֶם. הציווי חֲרֹב מתפרש הן כדרישה לזרוע חורבן והרס [מצודת ציון], והן כהוראה להכות באויב ספציפית באמצעות חרב [רד"ק, מלבי"ם]. המילה וְהַחֲרֵם מסמלת כליון מוחלט, והתוספת אַחֲרֵיהֶם מורה לכובש לא להסתפק בהכרעה המקומית, אלא לרדוף בחרב אחר אלו שינסו לנוס ולהימלט מן המערכה, או לחלופין, להשמיד לחלוטין את שאריתם ואת צאצאיהם [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק נחתם בזירוז לכובש: וַעֲשֵׂה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ. זוהי קריאה להשלים את המשימה ולהשמיד את בבל וגרורותיה ללא שיור [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], כאשר הציווי האלוהי הזה נמסר מראש לכורש על ידי הנביא ישעיהו [רש"י].